רוצה להיות סינדרלה פרק 11

התיישבתי בחדרי בבית היתומים, יצאתי מוקדם מבית הספר היה שקט מסביב, שעורי בית- היתומים לא הסתיימו. 'נשף אהה' חשבתי לעצמי כשאני מניחה את הכתר שתומאס הביא לי בשמו של הנסיך על אדן החלון ומיד פניו המסמיקות של הנסיך שחשפו די בברור את רגשותיו לסנדי הורידו את מצב רוחי. התכופפתי לכיוון תחתית המיטה והוצאתי משם קופסה שהכילה את כל הזיכרונות שלי מאבי שנפתר הנחתי את הקופסה יקרת ערך על המיטה והוצאתי משם יומן שכתבתי בהיותי קטנה היו שם כל מני צדפות בצורות מוזרות מזכירות את הביקורים הרבים עם אבי לים ומעין אבן מוזרה בצבע ירוק זוהר הבטתי מקרוב על האבן היא הייתה שבורה הרמתי גבה לגבי האבן המוזרה הזאת מנסה להיזכר למה שאשמור אבן שבורה והרמתי את ידי לזרוק את האבן.. "את בטוחה שאת רוצה לזרוק את האבן הזאת" אמר קול מעבר לחלון שגרם לכל שערות גופי להזדקף. "בפעם האחרונה שרק הבטתי באבן את התגוננת מיד כמחזיקה משהו יקר ערך, אפילו אותי הצלחת להרתיע, את בטוחה שאת רוצה להשליכה?
דרן? אמרתי מבטיה ביצור שפלש לשטחי.
מה את רוצה? מתי חזרתה? תקפתי בשאלות.
ליד חלוני עמד דרן בחור גבוה רזה עם רגלים קלות הוא מהיר ריצה שערו חום עם תלתלים קפיצים על ראשו שמקפצים בשובבות בכל תנועה, עינו שחורות ערו שחום כנראה מהשעות הרבות שמבלה בחוץ, הוא מבין הבוגרים בבית היתומים שבקרוב יפנה את מקומו לקטנים מימנו.
'דרן הזה' אמרתי לעצמי למה דווקא עכשיו, אין לי כוח להתמודד איתו מי שהגעתי לפה הוא רק התגרה בי, נהנה לראות אותי מעצבנת, הינו מבלים שעות יחד יותר נכון הוא היה כופה את הנוכחות שלו עלי. דרן התיישב על עדן החלון שהוא מרים את הכתר שקבלתי מהנסיך וסובב אותו על אצבעו " שמעתי שהנסיך עורך נשף".
"נכון" אמרתי מנסה לקחת את הכתר בתנועה מהירה. תגובתו הייתה מהירה משלי והוא המשיך לשחק עם הכתר מחייך על הניצחון המטופש לו, נאנחתי וויתרתי מהר.
"את הולכת?" שאל.
הרמתי את ראשי למשמע קולו השקט עיניו ננעצו בי הוא הפסיק לשחק עם הכתר.
"כן" עניתי מחזירה לו מבט.
דרן החל לצחוק. "מה מצחיק?" שאלתי. דרן המשיך לצחוק ותלתליו זוזו מצד לצד. לפתע ישתתק רוח נעימה ליטפה את פניו הוא הביט מחוץ לחלון והחל לזמזם לו שיר מוכר.
החלטתי להתעלם מימנו המשכתי להוציא חפצים מהקופסה, הייתה מונחת שם מעטפה חומה הרמתי אותה היא הייתה מעט כבדה הוצאתי משם תמונות והחלתי לדפדף בהם היו שם תמונות שלי ושל אבי ביחד דמעות החלו לזלוג מעייני, התגעגעתי אליו. דרן הביט בדמעותיה של לולי הפנה את ראשו והמשיך לזמזם, שמחתי שלא אמר דבר.
בעודי מדפדפת בתמונות להפתעתי ראיתי ילדה קטנה עם תלתלים זהובים לובשת שמלה נסיכותית ורודה וכתר על ראשה ההיא מהחלומות, מי זאת? מיד שאלתי אותו למרות שלא ציפיתי לתשובה, דרן הביט בתמונה ומשך את בכתפיו.
נשכבתי על המיטה מרימה את התמונה סמוך לעיניי מהרהרת לגבי זהותה.
שקט בחדר כל אחד עסוק במחשבותיו.
"אני עוזב את איי בעוד שבוע" אמר דרן מתוך השקט.
התרוממתי מיד, הבטתי בו חסרת מילים.
דרן חייך אלי חיוך כאוב ואחר הרכין את ראשו. "קראתי במודעות שצריך לבוא לנשף עם מסכת פנים".
כמה דקות של שקט. לא העזתי לומר מילה האמת לא ידעתי מה לומר. כולם ידעו זאת על אף פי שאף אחד לא אמר מילה, בבית היתומים יודעם שיש שני דרכים לצאת מכאן הוא שמשפחה תאמץ אותך או שתעבור את גיל 19 אחרי גיל 19 אתה חייב לצאת משם זה גיל שכבר אפשר להשתלב בעולם הבוגרים. דרן לא ישרוד את שהותו באיי זה אי של עשרים אלא אם כן יחליט להיות משרת לאחד ממשפחת אצולה, אבל דרן לא כזה הוא אדם של חופש.
"איך הזמן עובר מהר" אמר דרן שהוא מביט לנקודה רחוקה מהחלון ומחשבותיו רחוקות אף יותר
"תגידי לולי, רוצה לבוא איתי לנשף?, הכוונה להיות בת זוג שלי". דרן הביט בי באותו במבט כאוב וחייך בשובבות.
הנהנתי.
עד לקראת הערב בליתי את הזמן עם דרן כאילו נסה ליהנות מהזמן הקצר שנותר לנו יחד.
ובערב נפרדתי ממנו עם הבטחה שנפגש בנשף. והמשכתי את כיווני לביתה של סנדי ההכנות לנשף היו בעיצומם.
מיהרתי להחליף למדים ורצתי לחדר של סנדי, פתחתי את הדלת וראיתי את סנדי יושבת על הרצפה שהרמות של בדים סביבה היא מיד הסתובבה לראות מי בפתח הדלת וכשראתה אותי היא רצה אלי וחיבקה אותי "לולי הצילו!!" היא אמרה בקול נואש.
"אל תדאגי" אמרתי אני אעזור לך חבקתי את סנדי חזרה.
התיישבתי על הרצפה ומיד קמתי בבהלה כשהרגשתי שהתיישבתי על משהו קשה הרמתי את הרמת הבדים וראיתי את ביוטי נשכבת שם. "מה היא עושה פה?" שאלתי את סנדי בעודי מחלצת אותה משם מנסה לשמור על נתיב אויר פתוח עבורה.
"הזמנתי גיבוי" אמרה סנדי בקול מתנצל על עזרה הלא מועילה שהביאה.
"צריך לקחת חתיכת בד ולהכין חוט ומחט ולהשחיל את החוט בעינית המחט ולחבר…" קראה רפון ספר הוראות תפירה בעודה מנסה לעבור שלב שלב.
"רגש רגש, לא הכל מדע" הצירה שלי שהתיישבה שם ושייפה ציפורנים.
"ומה איתך שלי, אולי תעזרי קצת" אמרתי בכעס מזויף
"בחיים לא" אמרה שלי "זה לא התחום שלי" שלי עברה לצביעת צפורנה בלק ורוד.
הבטתי בחדר ובכל החברות שלי הרגשתי חום ושמחה עוטפים אותי. החלתי לצחוק כולם הביטו בי המומים כנראה זה שלא אמרתי דבר והמשכתי לצחוק גם לכולם לצחוק איתי.
בילינו כל הלילה בתפירת השמלות לנשף שהתקיים בעוד יום.
השעה הייתה מאוחרת וחושך כיסה את השמים הירח זהר בצבעו הכסוף היה זה ירח מלא אפשר היה לראות מעט את השדות הירוקים ורחבים משתעים למרחקים, שלווה הציפה את גופי ונפשי בו זמנית אהבתי את הלילה הלכתי לאט בכדי ליהנות מכל שניה רעש הצרצרים והצפרדעים הפכו כחלק מהסימפוניה שהטבע יצר לפתע שמעתי רשרוש עשבים נעצרתי, הסתובבתי מיד לראות את פשר הרשרוש, הייתה דממה ואחר כמה שניות ארנב קטן ולבן יצא מבין השיחים רצתי לכיוונו בכדי לתפוס אותו ארנב היה מהיר ורץ חזרה לתוך השדה "ביי ארנבון קטן" הארנב נעצר והביט בי בעניים חדורות צחקקתי לעצמי שהוא הזכיר לי את האביר "אדגר?" אמרתי בקול לארנב שמיד ברח לעומק השדות נופפתי לו והמשכתי בריצה הביתה.
נכנסתי לחדרי בשקט מנסה לא להעיר את הבנות פשטתי את בגדי לכותנת נשכבתי על המיטה והרגשתי כאב בגב נזכרתי שלא פינתי את החפצים שהוצאתי מהקופסה אספתי אותם לשני קופסאות והורדתי אותם למטה ומיד נכנסתי למיטה.
לאחר כמה דקות.
התרוממתי מהמיטה "רגע אמרתי לעצמי אני לא זוכרת שתי קופסאות" מיד הוצאתי את שני הקופסאות בקופסה הראשונה היו חפצי הזיכרונות שלי את הקופסה השנייה פתחתי בהיסוס עייני נפקחו בתדהמה שראיתי את השמלה שהייתה מונחת בפנים פרסתי אותה מנצלת את אורו של הירח חיטטתי בקופסה וראיתי פתק שלא רשום בו כלום בלבד "ללוליטה". הבטתי בשמלה בעודי תוהה מי שלח לי אותה.
***
"אדגר!?" קרה תומאס לאדונו שנכנס מהחלון. "איפה הייתה?"
האביר הביט בתומאס ואחר הביט בירח הכסוף שבזכות אורו שהאיר מעט את החדר יכול היה לראות תומאס את חיוכו של האביר וכשעבר האביר לכיוון חוץ החדר פינה תומאס מראשו קבוצת עלים ובחר שלא לשאול שאלות.