קליפה

לא רואים אותך עכשיו ואת מרוצה, לא רואים את מה שאת לא רוצה שיראו בעין רגילה ובלתי מזוינת כמקובל לומר.
הקדשת למסע הזה כמה רגעים של קבס, כמו אחרי שתייה מוגזמת, כמו אחרי סטייה.
אבל אל חשש!
הם לא יראו את מה שלא תרצי. את הרי בוחרת מה להראות מה לא, את הרי הרודנית במסווה של צער בעלי חיים. מלטפת מחד גיסא ושוחטת מאידך בנגיסה.
וכל זה מבלי להתרומם מהכורסה.

את חסינה!
בעיני הציבור-את מלאכית גבריאלה, אם יש שכזו.
הציבור מסומם ממך ומוכן להגן עלייך ועל שמך הטוב ועל כל מה, שנקשר בך באיזו צורה. כבר מזמן הוא איבד את יכולתו לשפוט אותך לגופך. לגופך יש קופצים אחרים, אך גופו של הציבור הנאמן יגן עלייך ויחרף את נפשו זה ברור.
את משיבה לו כגמולו ואוהבת אותו בלי גבולות. את טסה במטוס הפרטי שלך מיבשה ליבשה ומארץ לארץ, עולה על במות בכל עיר ושדה ובכל פארק את תופיעי מולו. את שלו והוא שלך לנצח.
…שקרנית בזויה.

שקרנית בזויה אחת.
נאמנה?! למי בדיוק? לעצמך?
באמת… תרשי לי לגחך בענווה. אחרי הכול, גם אני כעת בסכנה.
בטח ובטח אינך נאמנה לציבור. הציבור עיוור ואת מסנוורת אותו סנוורי גדלות ויופי ומילים גבוהה-גבוהה עד השמיים. את מניחה את הגבולות בסתר, בוררת בפינצטה מה להראות מה לא, מדגישה הדגשים ומנקדת נקודות, ממליכה מלכים ופוסקת פסיקות.

בלילה
בלילה,
לפני כיבוי אורות,
כשאת מעיפה מבט אחרון ומתחנף במראה…
ושואלת אותה: "מראה-מראה שעל הקיר, תאמרי לי נא. מי היא היפה בעיר?"
או אז בחיל ורעדה המראה שעל הקיר מחייכת בגועל.
היא מחניפה לך במתק שפתיים ובדבש לשונה. היא משקרת לך במצח זכוכית נחושה ומבטיחה לך גדולות ונצורות. שלא כמו עין הציבור, עינה שלה רואה. רואה את האמת הזכה אבל חרדה לחייה. יודעת שהיא שותפה לפשעך הנתעב, אבל אין לה כלים לנצח.
ואת בשלך.
כבכל לילה מלילו את נושקת לזכוכית הקרה, מרימה את שולי שמיכתך וגופך הכלוא משתחל אל בין הסדינים.
מושכת בחוט עד השנייה האחרונה שבה את שולטת במודע, והמנורה כבית.
ואז… אחרי שנעצמו עינייך…
אז בא החלום והוא לא מפחד והוא לא חרד, כי הוא רק חלום. מה כבר יכול לקרות לחלום אומלל ותמים?! מקסימום הוא נגוז ומקיצים ממנו באחת.
אבל עד שזה יקרה… את כלואה בממלכת האמת הבלתי תלויה.
את נשקפת עירומה מול כל קהלך וכל הציבור שנחשף שם, ושום כף יד לא תספיק עבורך להסתיר את מבושייך הגלויים.

לילה אחד זה יקרה!
את לא תתעוררי מבית הסוהר הזה, וכל הצרחות בעולם לא תזעקנה לשם את גדודי הסוהרים. לילה אחד החלום יתאמת ויעמת אותך עם כל החלומות שחולמים אנשים אחרים. ואת לא תוכלי לברוח ולא תוכלי לבחור.
ונראה אותך אז מדברת על כל העוולות הגדולים.
נראה אותך אז מטיפה לכל הרעים וקוטפת אהבה מכל עבר.
נראה אותך מתייצבת שוב ממול מראת הזכוכית על הקיר, שומעת ממנה אמת מלאה מסמרים ועוקצים ורעל נחשי צפע.
נראה אותך מתפשטת מכל הקליפות, ניצבת מולנו נטו את.
מי יודע, אולי נגלה שאת יפה אפילו יותר.