ציפורניים ונסיך של טורקיז(לתחרות של סקרלט )

היא פקחה את עיניה.
הכל סביבה היה לבן ואפוף ערפל.
גשם רותח ירד עליה וצרב את עורה שהאדים. היא הרימה את ידיה לסוכך על פניה מהגשם.
היא לא זכרה כלום.
היא הסבה את פניה וקלטה לפתע כתמי צבע מולה.
מראה! מראה ששיקפה את דמותה.
למה יורד גשם רותח? ולמה יש באמצע ארץ הערפילים הלבנה הזו מראה?
ואז היא צחקה כשהיא הבינה.
היא הושיטה את ידה וגיששה אחר הידית הכסופה. היא סגרה אותה והגשם הפסיק בפתאומיות.
היא נמצאת במקלחת. אבל מתי נכנסה אליה?
לפתע שמה לב לצלילים שרעש המים השתיק. דפיקות וקריאות מכיוון הדלת הלבנה.
"ליאה! צאי כבר! מה קרה לך שם?!"בקולו נשמעה דאגה.
היא ראתה חלוק אמבטיה תלוי על וו ועליו רקום שמה בטורקיז.
היא לבשה אותו ופתחה את הדלת בחשש.
"את בסדר? מה קרה שם? למה לא ענית לי?" שאל בדאגה הבחור שעמד מחוץ לדלת.
"מי אתה?" שאלה.
כל הצבע אזל מפניו לשמע שאלתה. הוא כחכח בגרונו והעביר את ידו בשיערו במבוכה "מה זאת אומרת מי אני?" שאל בחוסר הבנה.
ליאה בחנה אותו. הוא היה גבוה ממנה בראש ונראה די חסון. עיניו היו בצבע אפור-תכלכל ושיערו היה בהיר, כמעט לבן- דבר שהפתיע אותה כי הוא נראה צעיר. אבל הדבר שתפס את עינה היה ניצוץ באוזנו.
על אוזנו היה עגיל בצבע טורקיז.
צבעו של העגיל גרם לה איכשהו להרגיש בנוח.
האיש הצעיר אחז בידה. כתמי צבע תפסו את עינה. ציפורניה היו צבועות באותו טורקיז של העגיל, ועל אצבעה הייתה טבעת זהב משובצת באותה אבן טורקיז כמו האבן בעגיל.
היא ידעה שצבע ציפורניה זה דבר מיוחד. היא זכתה בכבוד שציפורניה יהיו צבועות בטורקיז. זה צבע עם חשיבות, אבל למה?
ואז זיכרון הבזיק בראשה-לכל נסיך יש צבע. לכל נסיך יש עגיל בצבע שלו.
לאנשים פשוטים אין תכשיטים, רק לבני מלוכה ואצילים. וציפורניים צבועות יש רק לנשותיהם ובנותיהם של הנסיכים.
למלך יש חמישה בנים. לכל אחד צבע.
זהב לבכור, כסף לשני, אזמרגד לשלישי, ארגמן לרביעי, וטורקיז לחמישי.
היא הסתכלה על עגילו של האיש ועל ציפורניה ושוב על האיש.
"זה אני, תיאו. את באמת לא יודעת מי אני?"
א-אתה נסיך הטורקיז. הבן הצעיר של המלך" ספק שאלה ספק אמרה. הוא הנהן ונגע בעגילו.
"מה אני?" שאלה והצביעה על ציפורניה הצבועות טורקיז ועל הטבעת. 'יכול להיות שאני נשואה לנסיך?!' חשבה בתדהמה
"את ליאה. אהובתי" תיאו האדים מעט.
היא נשפה בהקלה- היא לא הפסידה הרבה.
"והציפורניים והטבעת?"
"טבעת אירוסים. לכן ציפורנייך צבועות"
"אנחנו מאורסים…" היא הנהנה לאות שהבינה
"כן. מאורסים" נראה שהוקל לו שהבינה.
"אני לא זוכרת את זה"
"מה?" הוא הביט בה המום "ליאה מה קרה לך?"
"אני לא יודעת. אני באמת לא זוכרת כלום" הודתה במבוכה ולחייה האדימו.
הוא כיווץ את מצחו והרהר לרגע "אני אלך לחדרי ואחכה לך. כשתסיימי להתלבש תבואי לחדרי וכל מה שלא תזכרי ואני יודע- אני אספר לך" תיאו נשק לידה ויצא מהחדר.