פרק 2: "זה לא כמו שזה נראה"

פרק 2:
האורות מהבהבים מצדדיי, אנשים הולכים, נעלמים עם כוסות בידיהם. ושוב פעם השקט מכה בי. אוזניי נאטמות, רק קולות רקע נשמעים מסביבי. ושוב, אני בבועה שלי הכל שחור, אבל יש אור בקצה המנהרה.
"ביאטריס?" שמעתי קול קורא לי, "ביאטריס." הקול קרא שנית, הוא הגיע מהאור הלבן, התקדמתי אל האור, צעד אחר צעד, רגלייי רועדות. יד נשלחת אליי, אני אוחזת בה.
"ביאטריס," שמעתי את אמא אומרת בקול חסר סבלנות. חזרתי לעולם.
"כן?" עניתי נעמדת, מישרת את גבי אחרי שישבתי בכיסא כפופה, וסידרתי את החצאית שלי שעלתה מעט.
"תכירי את גברת סאלבטור," אמי ענתה מגיחה בידה אל עבר הנערה הצעירה, שנראית בשנות העשרה לחייה. חיוך התפרס על פניה של הנערה.
"שלום," אמרתי בנימוס והושטתי את ידי אליה.
"שלום." היא החזירה, מושיטה את ידה ומנערת את ידי קלות.
"שמי ביאטריס ווילסון-ווקר," חייכתי מחזירה את ידי לצד גופי.
"נעים מאוד, אני סטפני סאלבטור." אמרה בחיוך קל,
"טוב, סלחו לי אני חייבת לזוז." אמא שלי אמרה ונופפה בידה אל עבר האדון שהיה בקצה החדר.
סטפני התקדמה עוד צעד אליי, ופצחה בשיחה.
***
"זהו? זה הכל?" דיימון, הנער שחור השיער שאל את ידידתו קיילה, אחרי שהביאה לו את התיק השחור שמלא בכל טוב.
"כן זהו, זה מה שהצלחתי להשיג." קיילה ענתה לו בלחישה לאוזנו, נדחקת בסמטה הצרה בקצה הרחוב שדיימון אילץ אותה לבוא.
"פעם הבאה תשיגי יותר אם לא, העסקה מבוטלת." ענה לה במבט קר מיישר את מבטו אל תוך עיניה הירוקות.
"אל תדאג פעם הבאה אני אשיג יותר," קיילה ירקה לעברו, דיימון הינהן, מניח את התיק על כתפו ונעלם בהמשך הסמטה שערפל כיסה אותה. קיילה גיכחה והתקדמה אל עבר הרחוב נעלמת מהעין.
קיילה הייתה נערה עם לב קשה, זולה. לא אכפת לה מכלום. אכפת לה רק מעצמה ומהטוב שלה. קיילה מתקדמת אל עבר ביתו של החבר שלה, שאותו היא אהבה. אך אליו עדיין לא נפתחה. עומדת בדלת ומתקתקת.
"הו, שלום קיילה. איזו הפתעה." אוליבר החבר של קיילה אמר כשראה אותה בדלת ביתו.
"אוליבר, תחסוך דיבורים." קיילה אמרה מתקדמת לעברו, ומנשקת אותו נשיקה סוערת. תוך כדי הנשיקה קיילה דחפה את אוליבר על הספה והסתכלה עליו עם מבט רעב בעיניים.
"קיילה, אני חושב שיהיה יותר נוח בחדר שלי מאשר על הספה." אוליבר גיחך נצמד אל קיילה עם גופו.
"אתה צודק." קיילה לא חשבה פעמים והזוג עלה במעלה המדרגות אל עבר חדרו של אוליבר.
* * *
"רֵייס," קרוליין חברתי הטובה קראה לי,
"כן?" מלמלתי. עיניי עצומות וראשי זע מצד לצד. הניעורים של קרוליין מציקים, אך עם זאת עוזרים.
"התעוררי. ניק עוד כמה דקות יגיע הבית." פקחתי את עיניי, הייתי שכובה על המיטה של ניק. אחיה של קרוליין.
"נו קרול, ניק יודע שאני פה. זה בסדר." מלמלתי בעייפות, ועצמתי את עיניי שוב.
"טוב. אני הולכת להכין לי לשתות אם תרצי גם תודיעי לי." קרוליין אמרה והתקדמה לכיוון המטבח, משאירה אותי חורפת על מיטתו של ניק. נרדמתי שוב.
"רייס," שמעתי קול עמום, "רייס." שמעתי את הקול יותר בבירור. "רייס מותק, התעוררי." הקול היה חלוש, שפתיו נצמדו לאוזניי. גורמות לזרם לעבור בגופי. פקחתי את עיניי וראיתי את ניק מעליי, בוחן אותי.
"בוקר טוב פרינססה." הוא אמר בקול צרוד. שפתיי התעקלו לחיוך. ניק התקדם אליי מצמיד את שפתיו אל שפתיי, משכתי אותו אליי, מצמידה את גופי אל גופו. התנשקנו נשיקה סוערת, נשיקה מלאת תשוקה. רציתי אותו, להרגיש אותו. הוא עלה עליי בין רגליי, ידיו תופסות במותניי, מרימות את חולצתי ומרגישות את עורי החם. הדם שלי בעבע למגע התחושה שלו. והתשוקה זרמה בעורקיי. ידיו פתחו את כפתוריי חולצתי בעוד אני מתענגת על מגעו. הוא משך את חולצתי מעלה, זורק אותה על הרצפה, וממשיך לגעת בגופי.
הדלת נפתחת, אוי לא. קרוליין, חייבת להרוס.
"אוי סליחה." קרוליין אמרה במבוכה והסמיקה קלות, בעוד שלחיי האדימו באדום זועק.
"זה בסדר." ניק גיחך מגרד את ראשו ויורד מעליי, זורק את חולצתי לכיווני. תפסתי אותה בין שתי ידיי והתקדמתי לכיוון היציאה מהחדר.
"תודה רבה קרול," מלמלתי לאוזנה כשעברתי לידה, כשהכתף שלי נתקעה במשקוף הדלת, וגופי זז הצידה.
השחלתי את חולצתי על גופי והתקדמתי אל עבר המטבח למזוג לי כוס מים, אח קרול קרול.
* * *
"דיימון," קרוליין צעקה על הנער הצעיר, והמעצבן יש לומר. שכרגע לקח לה את פחית התפוחים מידה. "למה לעשות את זה?" נזפה קרוליין.
"כי את מעצבנת," דיימון השיב ולגם מפחית התפוחים.
"אני כל כך שונאת אותך!" צעקה קרוליין גורמת לפחית התפוחים להישמט מידו של דיימון ולהישפך על הרצפה.
"זה הדדי," ענה לה במבט קר, וגיחוך נמלט מפיו לאחר מכן. "ושהוריד שלך לא יתפוצץ," צחקק דיימון נוגע במצחה של קרול.
"אל.תיגע.בי." נזפה בו מושכת את ידו כלפיי מטה ותופסת אותה בכעס חזק. "אל תתגרה בי סמית'," קרול אמרה את שם משפחתו בלעג. עדיין תופסת בידו. מחזקת את אחיזתה.