על אהבה, סמים, ואלכוהול.. פרק 5

פרק 5:
דמעות פרצו מעיניי, כסכר הנפרץ לפתע, איך אני הפכתי להיות האשמה בכל העיניין הזה?
עכשיו אני בטוחה שאני צריכה ללכת, אני צריכה להיתרק מנואל והפיצול אישיות שלו.
נשכבתי על המיטה, עצמתי את עיניי, מחר בצהריים את עפה מכאן, חשבתי לעצמי, פשוט תלכי בלי להסתכל לאחור, כעבור מספר דקות כבר הייתי שקועה בשינה עמוקה.

יד קטנה הונחה על מצחי ועיניים גדולות השקיפו עליי מלמעלה, "אריה!! לקום לקום!!"
פקחתי את עיניי, זק ניצב מעליי, "אריה נו קומי!! מה את לא שומעת?", הוא קירב את פיו לאוזני, "קומי!!, עכשיו שמעת?", שאל בציחקוק, "קמתי!!", צעקתי אליו בחזרה, הוא טיפס על מיטתי וישב עלי, "לא קמת! לא קמת!"
"כי אתה עליי גאון! זוז", אמרתי לו.
הוא זז הצידה ונשכב לידי, שנינו שכבנו על הגב ובהינו בתקרה, "אריה?"
"כן זק?"
"למה אתמול נואל בכה?"
"ראית אותו?"
"כן, קמתי לראות למה את עצובה וראיתי אותו בוכה, אבל הוא לא ענה לי, את תעני לי נכון אריה?"
"זק.. אתמול אני ונואל היתווכחנו", ניסיתי להסביר בעדינות, "והוא כנראה נעלב זה הכל"
"וביקשת סליחה?", הוא שאל בתמימות
"לא ממש"
"אז את לא ילדה טוב", ענה ברוגז, "כדאי שתקומי ברטה כועסת עלייך", הוא קפץ מהמיטה ורץ אל מחוץ לחדר.
היתארגנתי במהירות, אספתי את שיערי ברישול ויצאתי מהחדר, הישר אל משרדה של האחות ברטה.
"האחות ברטה רצית לראות אותי?"
"כן, השעה כבר 12 בצהריים, למזלך את עוזבת היום אז אין טעם להעניש אותך, ארגני את המזוודות, המונית תיהיה כאן בעוד כשעה"
"בסדר גברתי", עניתי בנימוס, מנסה להרגיע את עצביה.
"מהרי, אין לך הרבה זמן", אמרה בנוקשות.
חזרתי לחדרי, אין לי הרבה זמן.
ארגנתי את המזוודות במהירות, ווידאתי שלא שכחתי כלום, "להתראות בית אומנה, שלום חיים חדשים", מלמלתי לעצמי.