עוד סיפור סינדרלה – פרק 1!

נק' מבט דן-
שלום לכולם! אני דן, דן לוי, נעים להכיר…
אני בן 16 וחצי, לומד בתיכון "היי סילבסוט", דיי מקובל, גובה 1.70, ציונים טובים…
אני לא טיפוס מעניין במיוחד. אני עשיר טיפוסי. רק שאני לא סנוב. להפך. אני משתדל להסתיר את זה שאני עשיר כי אז בוודאי יברחו ממני ולא יהיו לי חברים. אני לא טיפוס של לבד. החיים שלי היו דיי משעממים. אבל זה השתנה. ממש היום. הלכתי לי ברחוב וראיתי משהו מוזר. לא טבעי. לא רגיל. מנורה אדומה נדלקה אצלי במח והתעלמתי ממנה. מה כבר יעשה לי שולחן שמה שמתחתיו מוסתר בשמיכה כחולה? התקרבתי לאט ואז הבחנתי בנערה בת-גילי, לבושה בשמלה כחלחלה פשוטה. לרגליה היו רק גרביים קרועות, חצי מטולאות. גם השמלה הייתה מלאה בקרעים שנתפרו בתמיכה של חתיכות בד בצבעים שונים: ירוק, תכלת, טורקיז…
לפתע הבחינה בי. על פניה נסוכה הבעה מבוהלת והיא מהרה להסתתר לעבר השולחן והיא זחלה דרך השמיכה. משום מה היא הזכירה לי ילדה שהכרתי, לפניי 7 שנים, שהגעתי לביה"ס הומנהול. השם שלה היה דפני. דפני כהן. התקרבתי לאט לאט ודפקתי על השולחן ואמרתי "יוהו, מישהו בבית?". והנה. קולה החלוש והעייף נשמע. היא אמרה "לך מפה, ילד. עדיף שלא תתקרב". "טוב" אמרתי וקמתי. הלכתי הבייתה שבלבי החלטה: אני אביא לנערה כל מיני דברים. אוליי אפילו אשיג לה עוד דברים, להכין לעצמה בית יותר נוח.
על מה שראיתי לא אספר לאיש. זה יהיה הסוד הקטן שלי.

נק' מבט דפני-
שלום לכולם! אני דפני, דפני כהן, היתומה ההומלסית…
אני בת 15 וחצי, גרה ברחוב מקרל ליד הבניין הגדול ההוא (מקרל 7),
אני לא טיפוס מעניין במיוחד. אני הומלסית – יתומה טיפוסית אני מניחה. אתם יודעים: מקבלת כסף מתרומות מסוגים שונים ועושה מופעי רחוב עם מה שיש…
הספקתי ללמוד קצת מאוד.. לפניי שנה ברחתי מהבית יתומים. הייתי שם 5 שנים. ההורים שלי…
טוב אני לא מרבה לדבר על זה אבל אני מניחה שהגיע הזמן, הרי עברו 6 וחצי שנים מאז…
הייתי בת 9. זה היה היום בו אני חוזרת הבייתה ואין אף אחד. בשעה 18:28 התקשרו אליי והודיעו לי שההורים שלי נפתרו בתאונת דרכים. בכיתי…
קרובי משפחה לא הסכימו לקחת אותי. הם אמרו ש"אף פעם לא היתה תאונת דרכים במשפחה. הילדה חמודה, אך מקוללת!" או "יש לי כבר 2 ילדים!". וזהו בערך. נשלחתי לבית יתומים. נתקתי קשר עם כל מכריי מהעבר והתחלתי חיים חדשים, פתחתי דף חדש. וטוב… מה שקרה היום שינה הרבה בחיים שלי. ראיתי ילד אחד. זיהיתי אותו בשנייה "זה דן!דן לוי!" חשבתי לעצמי. לא שכחתי מי הוא. הוא היה הילד שאהבתי. אוי, איזה שנים מבוזבזות… מיהרתי אל מתחת לשולחן, דרך השמיכה הכחולה, שהסתירה מה שמתחת לשולחן העץ החום שלי. זה היה הבית שלי. היה שם פנס וכמה ספרים. והקופה. הקופה של החסכונות שלי. היה שם לא הרבה… רק 70 ש"ח
לקניות יומיות. היה שם, כמובן, קופסאת פלסטיק עם ציוד התפירה שלי וכמה בדים לשים בתור שרטים ועגילים. לצד הקופסא הייתה ערמה של בגדים מטולאים. במקום שנשאר הצטופפתי כדיי לישון. בתור "רצפה" היה לי וילון שהטלאתי ובתור שמיכה היה לי חלוק בית ורוד. בתור כרית – היתה לי כרית – בובה של חתול ורוד ו… טוב, זהו. אז איפה הייתי? אה כן ברגע שראיתי את הילד ונכנסתי לבית שלי. הוא התקרב ודפק על השולחן ואמר "יוהו מישהו בבית?" חשבתי שהוא לועג לי ואמרתי לו בטון חצי עצבני וחצי עצוב "לך מפה ילד. עדיף שלא תתקרב". מה כבר יכולתי לאמר לו? "בוא, בוא תצתופף איתי מתחת לשולחן כתיבה ישן לגמרי. תלכלך את הבגדים שלך ותשכח אותי מחר!"?