סינדרלה

חם לי מרוב לחץ. טיפת זעה זלגה על עורפי. השקט שהשתרר לא ממש עזר.
תירגעי, אמרתי לעצמי. תירגעי.
החלק הקשה עבר לא? אני לא אמורה להיות רגועה יותר עכשיו?
אז למה זה לא קורה?
ניסיתי להרים את המבט מהדפים שהחזקתי בידיים הרועדות. לא הצלחתי.
למה הם לא אומרים כלום?? זה היה עד כדי כך גרוע?
בעצם, למה שאחשוב שזה היה גרוע? הרי הם עוד לא אמרו מה דעתם.
אני עומדת להשתגעע!!

ואז אחד מהם כחכח בגרונו וקטע את מחשבותיי באחת. זה היה מלך הכתיבה הריאליסטית של כל הזמנים, או בכינויו הנודע – עט. הוא החליף מבט עם שני חבריו לשולחן, ונראה היה שהוא מתלבט מה לומר.
"זה היה… יפה," אמר לבסוף. "אפילו יפה מאוד."
"לא נכון," קטעה אותו לין, אם הסיפורים הקצרים. היא הביטה ישר לתוך עיני ואז חייכה. "זה היה מדהים. למען האמת, טוב יותר מכל מה שהשמיעו לנו עד עכשיו. הכתיבה שלך זורמת וקל להתחבר לסיפור. בהחלט יש לך מקום בתחרות הסיפורים הזאת, ואפילו סיכוי די טוב לנצח."
לא ידעתי איך להגיב. הם אהבו את הסיפור שלי! הם באמת באמת אהבו אותו! הייתי בעננים.
"יש רק בעיה אחת עם הסיפור," המשיכה לין.
בום. ידעתי שזה טוב מכדי להיות אמיתי. אבל למה להרים להנחתה? סתם כואב.
"הכתיבה באמת מעולה," הצטרף השופט השלישי, העיתונאי המפורסם אסי קרני. "אבל התחרות היא על סיפורים ריאליסטיים קצרים, והסיפור שלך מרגש ומלא בכאב – אבל יותר מדיי. כל הרעיון בריאליסטיות היא לא להגזים, אחרת האמינות של הסיפור נהרסת. קשה להאמין שיש אדם שעבר כל כך הרבה דברים קשים בחיים שלו, מבינה?"
"בדיוק," הנהן העט. "את חייבת לאזן את כל הקשיים והרע בסיפור עם קצת טוב, כי הרי במציאות הכל מאוזן. אם האמא של הדמות בסיפור שלך מתה, האבא מתעלל והמצב הכלכלי כל כך גרוע, לפחות תוסיפי קרובי משפחה רחוקים או חברים שעוזרים."
אסי הרים יד. "זה פשוט הורס את האמינות, כל הרוע הזה. קל להתחבר לכאב, אבל לא לכאב מוגזם. קשה לדמיין מישהו שגם המצב המשפחתי, גם החברתי וגם הכלכלי שלו קשים כל כך. זה קצת כמו סיפור סינדרלה בלי ההתערבות של הפיה הטובה והסוף הטוב – ואני לא חסיד של סופים טובים, אני אוהב שהמעגל בסיפור לא נסגר, אבל אין שום ניגודיות בסיפור. לא בין הסוף להתחלה, לא בין רע לטוב, וזה חסר."
"הזכרת את סינדרלה," התערבה לין, "וזה בדיוק זה. תחשבי מה היה קורה בלי הסוף הטוב? סיפור מבאס שלא כיף לקרוא, בלי התפתחות, בלי התקדמות."

"מה שכן," אמרה לין והביטה בעיניי. "רואים בבירור שיש לך כישרון מיוחד לכתיבה. ולכן, נשמח לתת לך הזדמנות לקחת את העצות שלנו ולשנות קצת את הסיפור, להפוך אותו לאמיתי ואמין יותר ולחזור אלינו. אני מבטיחה שנקבל את הסיפור הזה לתחרות אם תעשי אתזה."
הגברים לידה הנהנו בהסכמה והביטו בי, מחכים לשמוע כן.
אבל אני לא הייתי מסוגלת.
"מצטערת," לחשתי. "אני לא יכולה לשנות את הסיפור."
הם בהו בי בלי להאמין.
"את בטוחה? את מסתכנת בכך שלא תכנסי לתחרות. וחבל, כי הכשרון שלך ברור."
בלעתי רוק וניסיתי למנוע מהקול שלי לרעוד.
אין לי מה להפסיד עכשיו. הם בכל מקרה לא מקבלים את הסיפור. אין סיבה להכחיש או להסתיר. הפחד והחששות שלי נעלמו.
הרמתי את הסנטר והבטתי בהם ישירות.
"הלוואי והייתי יכולה לשנות את הסיפור." אמרתי. הקול של היה יציב, אמיתי. "אבל כל מילה שכתובה בו היא אמיתית. הסיפור הזה, סיפור סינדרלה המפחיד והעצוב בלי הסוף הטוב כמו שקראתם לו –
הסיפור הזה, הוא הסיפור שלי.
אז סליחה, אבל אני לא מסוגלת לשנות שום מילה."
הם הביטו זה בזה, ואז בי, ולא הגיבו. אבל אני כבר ויתרתי.
אספתי את הדפים שהחזקתי לערמה.
"תודה על ההזדמנות," אמרתי, ואיכשהו באמת התכוונתי לכך.
יצאתי.

כשחזרתי הביתה, התיישבתי בפינה האהןבה עליי בחדר מול המחשב שלי, היחיד שיודע עליי הכל. הרגשות התערבבו בתוכי, שילוב של אכזבה, הקלה ואולי גם פספוס.
לא היה לי למי תספר שלא התקבלתי, כי אף אחד מלכתחילה לא ידע שהלכתי. בעצם, אף אחד בכלל לא יודע שאני כותבת.
אבל ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון. לא משנה מה הם היו אומרים לי, פשוט לא הייתי יכולה להביא את עצמי לערוך את הסיפור. ספוגים בתוכו כל כך הרבה דמעות ורגשות שעברו בי כשכתבתי אותו, בקושי להקריא אותו הצלחתי. הייתי שלמה עם זה.
אז לא אשתתף בתחרות. אבל הסיפור שלי יישאר כמו שהוא, בכל מחיר.

צליל התראה מהמחשב העיר אותי מהמחשבות. הודעה חדשה במייל, בטח מהמורה או משהו.
נכנסתי.
"אנו שמחים לבשר לך שאהבנו מאוד את הסיפור שכתבת, ונשמח לפגוש אותך גם בפעם הבאה. הוראות לשלב הבא יישלחו בימים הקרובים.
בברכה
קרני, לין ו"העט". "

הייתי צריכה לקרוא את ההודעה שמונה פעמים כדי להבין מה כתוב בה. הם אהבו אותי, הם באמת אהבו אותי! התקבלתי!!

אולי באמת יהיה סוף טוב לסיפור הסינדרלה הזה. אולי.