סינדרלה-הסיפור האמיתי-1

הגיע הזמן.
היום הכל יקרה, התכנית עומדת להתממש ואין דבר שאני יכולה לעשות עם זה. היום מה שמתכננים כבר 15 שנים עומד לצאת לפועל ולא להיות יותר רק דיבורי ילדים.
אני חושבת שאני צריכה לספר על התכנית, היום אני וכמה בידידותי למחתרת (אמברלין, לוסי, איימי, ליילה, ויונו) עומדות לבוא לנשף המלכותי, כמה מאתנו כמלוות של לנדון החבר הכי טוב ויועצו של הנסיך שלמשהו נמצא במחתרת, וכמה מאתנו יהיו בנות דודותיו. כל זה נעשה כדי שהנסיך יתאהב ויתחתן אם אחת מאתנו ולבסוף היא תשלוט בממלכה במקום הנסיך ואביו השיכור בגלל מוות פתאומי.
בחיי, אף פעם לא נראיתי כמו שנראיתי היום. שיערי השחור והקצרצר היה מסודר למעלה בצורה שגרמה לו להיראות ארוך, (תקולל איימי היא שמה לי תוספות לשיער,) לבשתי שמלה כחולה כהה שנפוחה למטה ופתוחה קצת יותר מדי למעלה, יש לי סרט שחור על הצוואר ושמו לי עיפרון שחור על העיניים.
"את נראית נפלא אז שבי בשקט" אמרה לוסי כשנכנסה לחדר. לוסי לבשה שמלה שמלה לבנה שהתאימה לעורה הלבן. בגלל השמלה והעור הבהיר שערה האדום ועיניה הכחולות בלטו והוסיפו ליופייה.
"את מוכנה?" שאלה אותי כשמבט דואג בעיניה, לפעמים היא דואגת לי יותר מדי אני מנהיגת המחתרת ואני רוצה שיתייחסו אלי כך אבל לא אומר לה דבר.
"אני מוכנה, אני תמיד מוכנה" אמרתי והרמתי את ראשי כדי להסתכל במראה. ראיתי מישהי לא מוכרת, בוגרת, אמיצה, ובטוחה בעצמה. בדיוק ההפך ממה שהייתי. למרות שאני בת 22 אני עדיין מרגישה לא בטוחה, ובהחלט לא מוכנה, אבל אין לי ברירה אלא להיראות הפוך.
לנדון נכנס לחדר והתחיל לצחוק אלינו. לנדון הוא אמנם חברו הטוב ויועצו של הנסיך, שובר לבבות ואדם עמיד אבל בעצם הוא סתם פוץ שצוחק מהכול ולא ידוע לנו למה הצטרף למחתרת, למרות זה הוא היה מועיל במציאת מידע גם אם לרוב המידע היה על הנשים שהנסיך מכניס למיטתו…
"תפסיק לצחוק חתיכת פוץ" אמרתי וזרקתי עליו משהו.
" נו סידני הקטנה וליסי המתוקנות שלנו פתאום גדלו, סוף סוף" אמר ובחן אתנו. אני שונאת שהוא קורא לי סינדי, אני לא סידני, אני סינדרלה ויספר ואין לו שום זכות לדבר.
"תשתוק!" צעקתי עליו. והוא יצא מחדרי הקטן.
"בואי לוסי הגיע הזמן לצאת" אמרתי ויצאנו מהחדר ישר אל הכרכרה שחיקתה לנו.
אמברלין, איימי, ליילה, ויונו כבר חיקו לנו. אמברלין לבשה שמלה ירוקה שהתאימה לעיניה, איימי לבשה שמלה ורודה בהירה, ליילה לבשה שמלה סגולה כהה, ויונו לבשה שמלה אדומה שהתאימה לעיניה המשונות.
לנדון הביט בנו, חבורה מאד מוזרה בהתחשב בזה שאף אחת מאתנו לא לובשת שמלות בחיי היום יום שלה. "שנצא גבירותי?" שאל וצחקק בשקט. כולם בעטו בו לרגע קטן ואז נרגעו.

הנסיעה לארמון המלך הייתה קצרה מאד. כולן היו נרגשות לראות את ארמון המלך, אבל לדעתי זה רק עוד חלק בתכנית שאני חייבת לקיים ללא הסכות דעת. מהרגע שניכנס אני צריכה להיות חייכנית ולהראות טיפשה, קשה בהתחשב לגרמו לי להראות בוגרת. אני צריכה לזכור לחייך כל הזמן, לצחוק מכל מה שבחורים יאמרו לי (שונאת את היחס הזה לנשים) ולהיות טיפשה, הייתי מעדיפה לדקור מישהו.
כשהגענו לארמון כולם שתקו, הארמון בהחלט היה מרהיב, הייתה חלקה שלמה עשויה מזכוכית ועוד אחת עשויה מלבנים אדומות. המבנה בהחלט היה ראוי להערכה. נכנסנו ולנדון הציד את הזמנתו. הנסיך ישר רץ לכיוונו.
הנסיך היה בחור בן 23 ושלוש,בהיר שיער ועיניים, שזוף למרות מזג האוויר הקר, ושרירי. החלום של כל בחורות הממלכה, והאויב שלי.
"לן! איזה כיף שבאתה! ואני רואה שהבאתה איתך חבורה מאד מעניינת…" אמר ובחן כל אחת מאתנו עם חיוך פלרטטני.
"בדיוק כמו שהבטחתי! תכיר אלו סינדרלה, ליילה, איימי, אמברלין, לוסי, ויונו חברותי ובנות דודותיי" אמר לנדון והצביע על כל אחת מאתנו כאמר את שמה. " אני הולך לקטוף כמה תפוחים, או יותר נכון שמלות תהנו לכם!" המשיך לנדון ועזב אותנו לבד עם הנסיך. בדרך כלל זה לא היה מעשה חכם אך היום זה היה חלק מן התכנית.