נשף סיום

שתי דפיקות בודדות, רועשות, נשמעו על הדלת, ולפני שהספקתי להגיב היא נפתחה. מישהו כאן חסר סבלנות.
"מה זה??" נזעקתי. הענק הירוק נכנס אליי לחדר, עם חלוק ורולים בשיער. "אמרתי לך לא לגעת בקרמים האלה, תראי מה הם עשו לך לעור! איך תלכי ככה לנשף?"
שני גלגלה עיניים. "סתומה, הקרם עדיין עליי. כשאוריד אותו אהיה מהממת. אבל מה איתך? הנשף מתחיל עוד שעה ואת עדיין לא התחלת להתארגן!"
משכתי בכתפיים. "אמרתי לך כבר שאני לא הולכת. אין לי מה לחפש שם."
"ואני אמרתי לך שאת לא הולכת לשם בשביל הבנים אלא כדי להנות. חוץ מזה, את תהיי כל כך יפה שדניאל יתחרט על מה שהוא עשה."
למה היא הייתה חייבת להזכיר אותו? כבר יומיים שהדבר היחיד שאני עושה זה לשכב במיטה ולנסות למחוק אותו מהראש. לא שאני מצליחה, בכל זאת היינו יחד כמעט שנתיים. קשה לשכוח תקופה ארוכה כזאת, במיוחד שהיא מלאה בכל כך הרבה חוויות משותפות.
עדיין לא הצלחתי להבין מדוע הוא עשה את זה. התירוץ שלו היה עלוב כל כך – "אני כבר לא אוהב אותך יותר."
כשהוא אמר לי את זה, רציתי לצרוח עליו, להשתולל ולבכות. במקום זה פשוט שתקתי, קפואה, ואז רצתי לחדר. לא יצאתי ממנו עד עכשיו. האדם היחיד שתקשרתי איתו הוא שני, וגם זה בא ביוזמתה. אם זה היה תלוי בי, הייתי נשארת נעולה כאן למשך כל השנה הקרובה. לפחות.
הבטתי בה במבט מלא ספק. "הוא לא יתחרט כל כך מהר על זה שהוא זרק אותי, שני. ראית מה היה."
"לא אכפת לי מה היה. את עכשיו קמה ובאה איתי."
"למה, כדי שגם אני אראה כמו חייזר עם עור ירוק? לא תודה."
אבל כששני רוצה משו, היא לא תרפה. במיוחד כשזה נוגע לנשף הסיום, שעליו היא לא מפסיקה לדבר ולהתכונן כבר חודש. בלי להוסיף מילה היא תפסה לי ביד ומשכה אותי לעמידה.
"היי!" ניסיתי למחות, אבל לא היה לי סיכוי נגד שרירי החמש-פעמים-בשבוע-אימונים שלה. תוך דקה כבר היינו בחדר שלה.
"אני יודעת שיש לך כוונות טובות, אבל אני באמת לא רוצה ללכת!" מחיתי. התכוונתי לכל מילה.
"זאת בדיוק הבעיה." היא אמרה. "את חייבת לצאת מהבאסה ששקעת אליה. ואני יודעת בדיוק איך להוציא אותך ממנה."
היא פתחה את הארון שלה והניחה בידי חלוק לבן נקי.
"יש לך עשר דקות להתקלח, אני מחכה לך פה. ושלא תחשבי אפילו להתחמק, עוד עשר דקות אני באה להוציא אותך בכוח."
היא נעצה בי מבט וחיכתה. נאנחתי, יודעת שהקרב הזה אבוד מראש. לקחתי את החלוק והלכתי לחדר המקלחות.
למרבה ההפתעה, המקלחת עשתה לי טוב. דמיינתי את עצמי שוטפת מעליי את כל התחושות הרעות, את כל הזכרונות.
תוך שבע דקות בדיוק כבר חזרתי לחדר של שני, לבושה בחלוק שלה. היא הייתה באמצע למרוח לק נוצץ, אבל ברגע שראתה אותי עזבה את הלק וקמה.
"שבי." הורתה לי בקצרה. "ותרימי את הראש."
עשיתי את זה, והיא מיד הניחה חתיכות מלפפון על העיניים שלי. "זה טוב לעור," אמרה לפני שהספקתי להגיב. "עכשיו תנוחי ותני למומחים לעבוד."
זה היה מושלם. רבע שעה כמעט, שהדבר היחיד שעשיתי זה לשבת על כיסא מרופד ולהרים את הראש. בלי לחשוב, בלי להתחרט על דברים, בלי להאשים את עצמי. עדיין לא הייתי בטוחה שאני מוכנה ללכת לנשף, אבל ידעתי שכיף לשני לאפר ולסרק אנשים אז נתתי לה. היא עושה הכל כדי לעזור לי ולעודד אותי, אני מוכנה לעשות לפחות את המעט הזה בשבילה.
"קדימה, יפהפייה נרדמת, לא סיימנו." שני העירה אותי מהטראנס הנעים ששקעתי בו. היא הורידה לי את המלפפונים מהעיניים, אבל לפני שהתחלתי לפקוח אותן היא קראה, "לא! יש עוד הרבה עבודה, תשארי ככה. עכשיו האיפור."
עצמתי עיניים והיא התחילה לעבוד. הרגשתי את מגע המכחולים על פניי – עיניים, שפתיים, לחיים. זה היה נעים כל כך, שלא היה לי מושג כמה זמן עבר.
"את יכולה לפקוח עיניים," היא אמרה בשלב מסויים, ויכולתי לשמוע בקול שלה שהיא מנסה לבלוע את החיוך.
פקחתי בזהירות.
הילדה שראיתי מולי הייתה יפהפיה. השיער שלה היה שחור כמו שלי – רק קצר יותר, וכל קווצת שיער הייתה באורך אחר, מה שגרם לו להראות מטופח ונתן לו צורה. הוא היה חלק ומלא ברק, והקצוות שלו היו מסולסלים – כמו של נסיכות דיסני. הפנים שלה היו מהממות אפילו יותר – העור שלה היה חלק ומושלם, הריסים שלה היו מודגשות בצורה שהבליטה את העיניים הכחולות, ואודם עדין היה מרוח על שפתיה.
לא האמנתי שהילדה הזו היא אני. כלומר, היא דומה מאוד. אולי יותר מדוייק לומר שהיא הייתה הגרסה המושלמת שלי.
"וואו," מלמלתי. בהיתי בעצמי כמה שניות, ואז הרמתי מבט לשני, שעל פניה היה מרוח חיוך מאוזן לאוזן. "אני – " לא ידעתי איך להמשיך.
"אין בעד מה," היא ענתה בקול מלא סיפוק. "עכשיו נשארו רק שני דברים – הם פה על המיטה. אני יוצאת, את תסתדרי איתם נכון?"
היא יצאה מהחדר והשאירה אותי לבד.
הסתובבתי להסתכל על המיטה. היה שם חתיכת בד שחורה מקופלת לריבוע מושלם, ונעליים בצבע כסף עם עקב נמוך.
הרמתי בעדינות את הבד וניסיתי להבין מאיפה מתחילה השמלה – זה לא היה פשוט.. לקחו לי כמה דקות ללבוש את זה, ולבסוף הצלחתי ונעמדתי שוב מול המראה.
זו הייתה שמלת קולר חסרת שרוולים עם בד אטום עד אמצע הירך, ומהמותן עד הרצפה שכבה נוספת של בד שיפון שקוף נשפך. פתאום נראיתי באמת כמו נסיכה מהאגדות. התרגשות קטנה עברה לי בבטן.
פתאום נפתחה הדלת ושני נכנסה. החומר הירוק נעלם מהפנים שלה אבל היא עדיין לבשה את החלוק שלה. הסתובבתי אליה בפרצוף חצי מבוייש חצי זוהר.
היא נעמדה מולי וחייכה בשביעות רצון. "וואו, שני, ידעתי שאת מוכשרת אבל הפעם התעלית על עצמך! ועכשיו נשאר לך רק לעשות את אותו הדבר לעצמך."
תוך חצי שעה גם היא הייתה מוכנה. היא לבשה שמלת תחרה ארוכה בצבע בז', ואספה את שיערה לתסרוקת מרשימה על הראש, שהדגישה את פניה.
"מוכנה?" לחשה שני.
כשאני נראית ככה, אני מוכנה להכל. אני מרגישה כאילו אני מישהי אחרת, טובה יותר, בלי צרות. לפחות לערב אחד.
"בואי", עניתי.
יצאנו.