נשף סיום 2

כשנכנסנו שתינו לאולם יחד, מתרגשות ויפהפיות, כל העיניים הסתובבו לכיווננו. בניגוד לשני, שמתמוגגת מכל מבט שננעץ בה, אני הרגשתי את הפנים שלי מסמיקות. אני מניחה שזה גם בגלל שהיא רגילה להיות יפה, היא תמיד כזאת, ואני לא. אבל באופן מפתיע, זה היה נעים.

בזווית העין קלטתי יד מנופפת לנו מהקצה השני של האולם – יעל עמדה על קצות אצבעותיה וניסתה לתפוס את תשומת ליבנו. לידה בשולחן ישבו נועם ורוי והביטו בנו בחיוך. התחלנו לצעוד, בגו זקוף ובמהירות על אף העקבים הכל כך לא נוחים שהיא נתנה לי. חצינו את האולם, מלוות במבטים מכל צד. חלק מאלה שבהו בנו התלחשו בניהם, ואני לא ידעתי אם לשמוח או להתאכזב מהמוזיקה הרועשת שבזכותה אני לא יכולה לשמוע מה הם אומרים. פחדתי פחד מוות שאדרוך על השמלה שלי ואפול לעיני כולם, אבל למזלי זה לא קרה. הגענו לשולחן והתיישבנו לצד האחרים.
"עדן!" קראה יעל וחיבקה אותי. ואז היא לקחה צעד אחורה ובחנה אותי מלמעלה למטה. "את מהממת!"
"תודה רבה," אמרה שני לפני שהספקתי לענות. "עבודה שלי." היא קלטה את המבט שלי והצטדקה. "מה, לא נכון?"
לא יכולתי להתווכח.
יעל צחקה. "גם את נראית מדהים!" אמרה לשני.
"תראו מי מדברת!" החזירה לה שני. יעל עצמה לבשה שמלה כחולה רפויה שהדגישה לה את העיניים והחמיאה לצורת הגוף שלה. השיער הגלי שלה היה פזור ומבריק מתמיד והאיפור העדין התאים לה מאוד.
"אני לא מאמינה שלא נתת לי לאפר אותך ולמרות זאת יצאת כל כך מדהים!" אמרה שני.
יעל צחקה שוב.
"מה שאני רוצה לדעת," פנה רוי לשני, "הוא איך הצלחת להוציא את עדן מהחדר? אנחנו מנסים כבר כמה ימים ולא מצליחים. הייתי בטוח שאין סיכוי לגרום לה לבוא לנשף."
שני קרצה אליי. "פשוט מאוד, לי אף אחד לא יכול להגיד לא – אפילו לא עדן."
"זה נכון." צחקתי.
"שנשב?" שאל נועם. התיישבנו. השולחן היה עגול וכולם יכלו לראות את כולם, כך שהיה נוח יותר לנהל שיחה.
"תראו אתכם," אמרה שני לנועם ורוי בהתפעלות. "בחיים לא חשבתי שחליפה מחויטת תתאים לכם, אבל אתם נראים פצצה! טוב, במקרה שלך זה לא מפתיע, רוי, אף תאום שלי לא יכול להיראות מכוער, אבל נועם – שיחקת אותה!"
נועם חייך בביישנות. אם מישהו אחר היה שומע את ההערה הזאת הוא בטח היה מבין ממנה ששני מאוהבת בנועם או משהו – אבל לנו היה ברור שהקשר שלהם מתחיל ונגמר בכך שנועם הוא החבר הכי טוב של רוי ותו לא. חוץ מזה, שני נהנית לזרוק הערות סקסיסטיות לכל בן חתיך שהיא רואה.
אה וכמובן, אף אחד לא היה יכול לשמוע את ההערה הזאת גם אם הוא היה מנסה ממש חזק – המוזיקה הייתה רועשת מידי.
השיחה קלחה. שני ורוי לא הפסיקו לעקוץ זה את זו, כרגיל, נועם בעיקר צחק ומרפק את רוי כשזה אמר משהו לא במקום, כרגיל, ויעל התערבה בויכוח לטובתה שלש שני בכל פעם שהייתה אפשרות כזאת. כרגיל.
ואני, אני הייתי מאושרת. זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו, להיות מוקפת בחברים הכי טובים שלי ולא להפסיק לצחוק. שכחתי מכל מה שהכניס אותי לדיכאון לפני כן. חזרתי להיות אני המשוחררת, השמחה. הכל חזר להיות נורמלי.
ואז, אחרי כמה דקות של צחוק ושיחה כיפית, מישהו בעט ברגלי מתחת לשולחן. הרמתי את הראש וראיתי את מבטו הרציני של נועם. הוא החווה שראשו מאחוריי.
הסתובבתי, והחיוך מיד נעלם לי מהפנים.
שני בחורים התקרבו אלינו בצעדים מהוססים – גיא ואיתמר. שני החברים הכי טובים של דניאל.
החברים שלי השתתקו וחיכו בדריכות, מוכנים לעמוד לצידי אם יהיה צורך. שמתי לב שתלמידים משולחנות אחרים התחילו להצביע עלינו ולנעוץ מבטים מסוקרנים.
התלבטתי איך להגיב. מצד אחד קרצה לי מאוד האפשרות להפנות להם גב ולהמשיך לשוחח עם החברים שלי. כחבריו של דניאל לא הגיע להם יחס. מצד שני הם תמיד היו נחמדים אליי, ואהבתי אותם מאוד.
ואז, בהחלטה של רגע, קמתי ונעמדתי מולם.
היה ברור שלזה הם לא ציפו. הם הביטו בי מופתעים, ואז כשראו שאני לא מתכוונת לזוז, התקרבו עוד.
"מצטערת," אמרתי בקול קר ברגע שהם נכנסו לטווח שמיעה, לפני שמישהו מהם הספיק לפצות פה. "לא מעוניינת לשמוע. עוד משהו?"
"רק רצינו לשאול משהו." אמר איתמר בקול מתגונן. "נשבע. לא באנו להלחם."
"דניאל שלח אתכם? אם יש לו משהו לומר, שיבוא ויגיד לי בעצמו."
"לא," ענה גיא. "באנו לבד. דניאל בכלל לא יודע שבאנו."
"גם אם היינו רוצים לספר לו," הוסיף איתמר, "לא היינו יכולים."
הרמתי גבה בשאלה.
"הוא נעלם." אמר איתמר. גיא לידו הנהן בסבר פנים רציני.
"נעלם?" שאלה שני מאחוריי. "מה זאת אומרת, נעלם?"
"בדיוק כמו שזה נשמע. מאז הריב שלו ושל עדן אנחנו לא מצליחים למצוא אותו בשום מקום, לא בפנימיה ולא בחוץ."
"אז מה אתם רוצים ממנה?" שאל רוי, מצביע עלי.
"מה דעתך שנדבר בחוץ?" קטע אותו גיא. אנחנו לא רוצים שאף אחד ישמע בטעות מה שאנחנו רוצים לומר. וכמובן, אנחנו רוצים להיות מסוגלים לשמוע אחד את השני."
העפתי מבט על החברים שלי. שני שלחה אליי מבט של, 'רוצה שנבוא איתך, ליתר ביטחון?' הנדתי בראשי לשלילה. אני אהיה בסדר, סימנתי לה עם השפתיים, ויצאתי אחרי שני הבנים למרפסת.
השקט היה כל כך מוזר לרגע, שהאזניים שלי צלצלו. אבל לא היה לי זמן לבזבז.
איתמר נפנה אליי. "תראי, אם נדבר רגע בכנות," אמר, "דניאל אהב אותך. מאוד. הוא מעולם לא דיבר עם אף אחד מאיתנו על האפשרות של להיפרד ממך, בטח שלא בצעקות ומול כל בית הספר כמו שקרה. משהו כאן מסריח, וחשבנו אולי את תדעי מה."
"מצטערת, אין לי מושג." עניתי בקול יבש. "אולי הוא התחרט ואין לו ביצים לבקש סליחה, אז הוא מתחבא מבושה. תחפשו טוב יותר. אתם החברים שלו, לא אני."
"את לא מבינה!" התפרץ גיא. ואז הנמיך את קולו, כך שהייתי חייבת להתקרב כדי לשמוע. "לא שמת לב שבתקופה האחרונה הוא התנהג מוזר? כאילו הוא מסתיר משהו. משהו שהוא לא יכול לגלות לנו מאיזושהי סיבה. הוא היה לחוץ, כל הזמן היה עסוק ונעלם לפרקי זמן ארוכים. ואז, משום מקום, הוא מחליט לזרוק אותך מול כולם? לא נראה לך שמשהו פה מסריח?"
היה משהו במה שהוא אמר. עם כל הכאב שגורמת לי המחשבה על דניאל ועל הפרידה, פתאום ברגע שהוא אמר את זה כל כך במפורש הבנתי שהוא לגמרי צודק. דניאל באמת לא התנהג כמו עצמו בתקופה האחרונה שלנו יחד.
"אז לאן בעצם אתה חותר?" שאלתי.
הבנים החליפו מבטים. "חשבנו," אמר גיא. "שבעצם כל מה שקרה בימים האחרונים לא קרה בגללו. אולי מישהו הכריח אותו לזרוק אותך ולברוח, או שאיימו עליו. אולי יש עוד משהו מאחורי הקלעים שאנחנו פשוט לא יודעים, שיכול להסביר הכל בצורה הגיונית. ואז הגענו למסקנה, שהיחידה שיכולה לעזור לנו לפצח את הסיטואציה ולהבין מה הולך כאן היא את."
שניהם שתקו, והמתינו בלחץ למוצא פי.
לא ידעתי מה לומר. שנאתי את דניאל על מה שעשה לי. קול קטן בתוך הראש אמר לי שדווקא טוב שהוא נעלם, שזה מגיע לו אחרי מה שעשה לי, ושאין שום סיבה שאחפש אחריו . הדבר שהכי רציתי היה להפנות גב.
אבל היה קול קטן נוסף שהיה לי קשה להתעלם ממנו, שלחש לי שאני עדיין אוהבת את דניאל. שיש משהו בדברים שלהם, ושגם לי היה קשה להבין מה קורה לו בתקופה האחרונה. ששווה לי לנסות, כי אם יתברר שהם צודקים, אז דניאל בעצם עדיין אוהב אותי. המחשבה הזאת הרעידה לי את הלב.
אבל לא מגיע לו שאעזור לו. המוח אומר לא. אבל הלב…
ואז הרמתי מבט נחוש אל העומדים מולי, שהביטו בי כמו אסירים שמחכים לגזר דינם.
"נו?" שאל גיא בעצבנות.
"בואו," אמרתי. "הולכים למצוא אותו."