משחק מחשב || פרק 1

אני מהלכת ליד הכביש. מידי פעם עוברות מכוניות. כמו עכשיו. מכונית כסופה עברה מולי וסינוורה את עיני. לרגע קטן התעוורתי, ואז מיד העיניים חזרו לעצמן. הרגעים הקטנים האלו חולפים ולא חוזרים- צריך ללמוד להרגיש אותם. אני שומעת רכב מתקרב בדהרה, וצופר. רגע לפני שאני קולטת מה קורה הוא עוצר לידי. אני נעמדת. החלון יורד לאט לאט ומאחוריו מתגלה גבר- נראה כבן 18. "תיכנסי, אני אקח אותך" הוא מציע. "אני לא הולכת עם זרים" אני עונה ומתחילה ללכת. "החלטה שלך, בטוחה? העיר רחוקה יחסית" שואל שוב. "בטוחה" אני אומרת. "צריכה שיחת טלפון?" הוא נוסע לידי לאט לאט. "אמרתי לך! אני לא מדברת עם זרים!" אני מתעקשת ומגבירה את הקצב- אפילו שיוכל לעקוף אותי אם רק ירצה. "בטוחה?" הוא שואל ומושיט טלפון קטן ושחור לידיי. "עזוב אותי" אני אומרת וממשיכה להתקדם. הייתי מנפצת את הטלפון שלו עכשיו בשמחה. מעכשיו אני לא עונה. "להתראות" הוא אומר ומתניע את האוטו, "נראה אותך שם אני מקווה" הוא אומר וקורץ לי. אם זה היה סרט בטח הייתי מגלגלת עיניים עכשיו. ברצינות? קריצה? הוא עד כדי כך רדוד? אני שונאת בנים כאלו. אני ממשיכה ללכת. הטלפון שלי מת. חבל שלא הסכמתי לנסוע איתו. עוד רכב עובר- הפעם זו אישה. גם היא שואלת אותי אם אני צריכה טרמפ. "שתדעי לך שאני לא מדברת עם זרים- אבל בגלל מה שעובר עליי כאן אז כן, תודה" אני אומרת. היא פותחת את הדלת ונותנת לי לעלות. "לאן את צריכה?" היא שואלת ומסדרת את החגורה שלה. "תל אביב" אני עונה. אנחנו נוסעות, תוך בערך עשר דקות אנחנו שם. "תעצרי לי בפארק הירקון, משם אני אלך לבד" אני אומרת ומחייכת. "תודה" אני מוסיפה. "יהיה קצת גס לשאול את זה אבל… בת כמה את?" היא שואלת. "15 וחצי, בקרוב 16. למה את שואלת?" אני אומרת. "הבן שלי עובר ללמוד פה וחשבתי שלא יזיקו לו קצת חברים" היא עונה ועל פניה עולה הבאה של בושה. אני מרגישה במטח. היא רוצה לשאול משהו. "מה את רוצה לשאול?" אני שואלת. "זה קצת… את לומדת בבית הספר ששם?" היא שואלת ומצביעה לכיוון בית ספר שעברנו. "כן" אני עונה. "אפילו יותר טוב, תביאי לי את הטלפון שלך בסוף הנסיעה ואני אכניס את מספר הטלפון שלי" היא אומרת. "הוא מת" אני מוסיפה. "אז אני אכתוב לך על דף" היא עונה ומחטטת במגירה שמולה וכמעט שלא עוצרת באדום.