לידיה סיפורה של מטפלת

היא הקישה בהיסוס על דלת הדירה, ליבה פעם בחוזקה כמו חישב לקרוע את שמלתה ולקפוץ החוצה מרוב פחד.
הכל קרה כל כך מהר, לידיה גרה ברומניה,מולדובה, היא נוצריה שהגיעה לישראל כדי לעבוד כמטפלת ולעזור למשפחתה אשר השאירה מאחוריה. ילדיה ילמדו באוניברסיטה, היא החליטה הם ירכשו מקצוע מכובד ולא כמוה שנאלצה להשאר בבית ולגדל את שלושת ילדיה מבלי שיהיה לה משלוח יד לעזור בפרנסת הבית יחד עם בעלה . היא התגוררה בכפר "אטקי ", שהוא כפר קטן מרחק 3 שעות מקישינב החיים בו התנהלו בשלווה ואיטיות מבלי שהקידמה תחדור לחייהם של תושביו .אנשי הכפר התגוררו בבתים ישנים כשהם חיים מגידול תרנגולות חזירים פרות וכן גידולים של ירקות שונים. בסגנון של מאה קודמת.
כך עמדה לידיה בפני הדלת כשהיא רועדת כעלה נידף, לבושה בסגנון ישן עם מזוודת עץ חומה ביד
ומצפה שיפתחו לה את הדלת.
אשה נמוכת קומה בשער קצר שחור כבת שישים, פתחה לה את הדלת .
"שלום, הכנסי" אמרה לה ברומנית מגומגמת האשה שפתחה לה את הדלת, , לידיה לא הכירה את שפת המקום. היא נכנסה ולפניה נתגלה חדר גדול מרוהט ומעוצב כפי שראתה רק בסרטים. היו בו טלויזיה ענקית, תלויה על הקיר, תחתיה מזנון עץ חום ומצידו צמוד ארונית מזכוכית. על המזנון ישבו פסלי עץ יפיפיים וקישוטים מזכוכית מוראנו איטלקית. היתה שם ספה ושתי כורסאות מבד קטיפה אפור ובכוך מחובר ספסל בסגנון עתיק בצבע ירוק ועליו רקומים פרחים. באותו חלל ללא קיר ביניהם בצד שני היה מטבח מאובזר באופן שמעולם לא ראתה.
היא נשארה לרגע עומדת ומשתהה שוכחת את פחדיה וחשה כמו עליזה בארץ הפלאות.
האישה הציגה את עצמה:"אני שרה, ואלה הם הוריי – יהודה- " והיא הצביעה על הקשיש אשר ישב באחת הכורסאות בלבוש מרושל שער שחור, למרות גילו ובעיניים כחולות שהביטו בה במבט תמים כשל ילד. הוא חייך ואמר לה " שלום, נעים מאד" היא לחצה את ידו המושטת ואמרה: "אני לידיה", אחר כך פנתה שרה אל הקשישה והציגה אותה:" זו אמא שלי- פאני ".
הקשישה בעלת שער חום ועיניים ירוקות מביטות בה בחשדנות, הושיטה לה את ידה וללא חיוך במבט בוחן לחצה לה את היד וענתה "פאני".
"בואי לידיה" אמרה שרה אראה לך את חדרך הניחי את המזוודה ואחר כך אראה לך את שאר הבית.
*****************
בשבועות הראשונים, הסתייגה מכל קשר , עשתה עבודתה נאמנה וחששה לצאת מן הבית גם כאשר היה עליה לטייל עם הקשיש בחוץ.
הטיול הראשון עם הזקן עבר עליה בחששות כבדים היא פחדה מגנבים, אנשי העולם התחתון מכל צל ואדם שחלף לידם, אך אחרי כמחצית השעה פנתה לחזור לביתו של הקשיש ונשמה לרווחה כאשר נעלו את הדלת אחריהם.
לידיה למדה להכיר את הרגליו של הקשיש , את הדרך לבית המרקחת, להכין לקשישים את האוכל שהם אוהבים. עם פאני היא לא הצליחה להסתדר. פאני היתה אישה קשה רגילה לנהל את ביתה בעצמה וביד רמה, במשך כל ימי חייה ולפתע ישנה אישה אחרת אשר מכבסת, מבשלת ואפילו מצליחה לנהל שיחה נעימה עם בעלה, שהיה אדם שתקן. פאני קינאה בלידיה. בנעוריה, ביופיה ביכולת שלה לתפקד ובכך שהיא תפסה את מקומה.
עבודתה של לידיה כללה טיפול בשני זקנים, נקיון של בית גדול וריצות לבתי מרקחת ומרפאות עם המטופלים שלה, עבורה זה היה מעל ומעבר לעבודות שביצעה בביתה היא ,עם בעל מפנק לצידה, למרות זאת היתה לידיה שמחה מאושרת וסקרנית להכיר ולהטמע בארץ החדשה אליה נקלעה, ארץ שהיתה שונה ומתקדמת בהרבה מהכפר הקטן ממנו הגיע, כפר אשר הקידמה בוששה להגיע.
בסקרנות ילדותית היא החלה מחקה את חייהם של תושבי הארץ, החלה מתעמלת בבית מדי ערב בקפדנות, לאכול אוכל בריא במקום האוכל השמן לו הורגלה בארצה. "לקחה" בגדים, מצעים, מפות וכו' מהארון של הקשישים ושלחה בחבילות למשפחתה במולדובה. היא החלה לשיר ולרקוד בבית כאשר לא היה צורך בשירותיה בשבתות היה יומה החופשי היא נרשמה לקבוצת מטפלים כמוה אשר טיילו ברחבי הארץ. כך נסעה לים המלח, לנצרת לנהריה לירושלים (הבית בו גרה היה בחיפה).
מהביקורים הדחופים שלה עם יהודה בבית החולים כדי לחבר אותו לדיאליזה, הכירה לידיה רופא ערבי נשוי אשר פלירטטה איתו וחלמה על רומן לוהט. לא הפריעה לה העובדה שהשאירה אחריה במולדובה בעל ושתי בנות, אשר נהגה לשלוח אליהן כסף כדי לממן את לימודיהן באוניברסיטה. הרופא עאמר, חיזר אחריה בעדינות בנימוס ובכבוד מחמיא, כפי שמעולם לא חוותה לפניכן, היא הרגישה צעירה ויפה והייתה מסוחררת. אבל אז הגיע שוב הקיץ ואיתו העת לחופשת מולדת .
ככל שהתקרב זמן הנסיעה התמלאה בחוסר סובלנות כלפי פאני והחיכוכים ביניהן גברו. הנסיעה המתקרבת וההתרגשות דחו מעליה את החלומות על הרומן הצפוי .פאני התלוננה כל הזמן בפני שרה בתה כי לידיה גונבת לה מהארון, בגדים, אבל שרה לא האמינה לה, גם בעלה יהודה לא האמין לה. כך נעשתה פאני אובססיבית לתכשיטיה היקרים והיא נהגה להחביא אותם ומדי פעם לבדוק אם הם עדיין קיימים.
לידיה יצאה לחודש וחצי חופשת מולדת. היא הגיעה לבושה במיטב הבגדים אשר קנתה בישראל,
מהודרת וגאוותנית כטווס ישבה עם משפחתה ושכניה מדי ערב וסיפרה להם סיפורים חוויות מארצו של ישו. הם בלעו את סיפוריה כשותים מים חיים.
אחרי חודש וחצי חזרה לידיה לביתם של יהודה ופאני, היא המשיכה את עבודתה, אך מעייניה היו שקועים להשגת מטרה אחרת. היא החלה לזלזל בעבודתה ולחלום על עבודה כאחות בבית חולים.
הנסיעות עם יהודה לבית החולים החלו להכביד, מצבו הלך והחמיר, הקשר שלה עם עאמר התקרר אבל לימד אותה את ההבדל בין בעלה, הכפרי,המגושם שאהב אותה אהבה פשוטה ללא גינויי טכס, לבין גבר אשר עדיין ראה בה אשה יפה ומושכת , היא נמשכה לחדש, ללא מוכר, למחמיא למחזר.
היא אהבה לשבת בבית עם יהודה ולספר לו על עצמה , הוא היה זקן חביב וטוב לב שהקשיב לה ואמר לה שהיא עדיין צעירה וצריכה לשאוף לעבודה יותר מאתגרת.
באחד הימים, כאשר נסעה עם יהודה לבית החולים, היה הטיפול בו קשה במיוחד, כל ידיו כבר היו כחולות מדקירות המחטים לחיבור הדיאליזה, הוא כאב אך לא התלונן, בתוכו כבר אמר נואש.
הם חזרו הביתה ויהודה כהרגלו נכנס בחיוך מעושה על פניו, התיישב על הספה בחדר הסלון וביקש ממנה גלידה, אשר אהב במיוחד, בהגיעו למחצית הגביע קם וצלע אל חדר השינה שלו.
לאחר דקה נשמעה מעין נשיפה חזקה וארוכה. פאני אשר תמיד היתה בעקבותיו נכנסה אף היא לחדר השינה ומיד צעקה: "לידיה, לידיה". היא מיהרה ובהכנסה לחדר השינה ראתה את יהודה בתנוחת ישיבה על המיטה כאשר שתי רגליו על הרצפה וגופו כאילו נזרק לאחור בשכיבה על המיטה , ראשו מונח הצידה ועיניו פקוחות אך הוא לא מגיב לקריאותיה של אשתו.
לידיה הצמידה את שתי אצבעותיה לפרק ידו , לא היה דופק. פאני החזיקה את ראשו ולא הפסיקה לדבר אליו:יהודה, דבר אלי יהודה.. לידיה נגשה אל הטלפון וחייגה את מספרה של שרה ואחר כך את מספר הטלפון של חברת "הצלה" אשר הקשישים היו מחוברים אליה למקרה חירום.
לידיה ופאני היו חסרות אונים ושקטות האמבולנס הגיע יחד עם שרה, נכנסו שלושה פרמדיקים
אשר ניגשו ליהודה וניסו לבצע בו החייאה אך לשווא.
יהודה מת.
הלוויה נערכה למחרת. לידיה נחשפה לראשונה בחייה למנהגי האבלות של היהודים. היא נדהמה שקוברים את המת עטוף ולא בתוך ארון.
לאחר מותו של יהודה נותרה עם הקשישה, אשר לא הפסיקה להתלונן עליה הוויכוחים ומריבות בינהן הלכו . לידיה המשיכה לרוקן בשיטתיות את ארונה של הזקנה ואילו היא התלוננה בהסטריה כי הכל בבית מתרוקן.
בסופו של הסיפור עזבה לידיה את בית הקשישים ועברה לעבוד בבית אחר.
שרה שמעה מהמטפלת שהובאה לפאני כי בעלה של לידיה נפטר היא נסעה חזרה למולדובה ללוויה ולמינהגי האבלות הנוצריים, לאחר מכן שבה לישראל והשתקעה בה באופן קבוע.