כאחד האדם. כאחד האדם 1

כאחד האדם

בדיוק לפני שבוע, הגעתי לנמל התעופה בן גוריון לאסוף את אמא שלי שחזרה מביקור בארצות הברית. אחותי גרה כבר שנים באמריקה ולא מתכננת לחזור. נעמדתי שם באולם קבלת הטיסות וחיכיתי כמו כולם לשבים הברוכים שזרמו במסדרון הארוך ההוא מצוידים במזוודות ובחיוכים. כהרגלי, ציפיתי באנשים שמחכים ליקיריהם, מחפש פרצופים עם משמעות. פתאום בזווית העין קלטתי מישהו מוכר. אמנם היה לו מין כובע כזה מוזר , כזאת כומתה של קשישים אבל כנראה שלא יכולתי לטעות. "זה אוהד"? שאלתי את עצמי . הרמתי את המשקפיים שלי והסתכלתי למשך כמה שניות כשאני מתאמץ לראות. "זה אוהד" כאילו השבתי לעצמי על השאלה. איזה קטע. לא ראיתי אותו אולי 20 שנה. וואלה . תראו אותו. הרגשתי שאני כמעט אומר את הדברים בקול רם . יואו, מה קרה לו. נראה נמוך יותר או שאני גבהתי. העמידה שלו היא שהסגירה אותו. הראש היה קצת נפול והגב קצת מכווץ. אבל העמידה התה העמידה של אוהד. גדלנו ביחד. מגיל אפס עד הצבא.
אוהד היה הכי יפה בכיתה. בשכבה בעצם. שיער בלונדיני גולש לפעמים על העיניים , והעיניים כאלה מלוכסנות קצת היו, עם חצי חיוך כזה תמיד. כאילו תמיד ידע משהו שאחרים לא יודעים. הוא לא היה מדבר הרבה , אבל המבט אמר שלו תמיד אמר המון. כשדיבר , כולם הקשיבו. תראה אותו היום, חשבתי לעצמי. מי מאמין. השנים לא עשו עמו טוב. אני זוכר שהיה גורר אותי לעשות שטויות . פריצות למקומות אסורים ופשעים קטנים כאלה ואחרים. אף פעם לא פחד בזמן שאני הייתי אחוז תזזית שם בשעות הקטנות של הלילה כשפרצנו לספריה של בית הספר לקחת את התשובות לשאלות בבחינות הבגרות . כשהיינו נערים היה מחוזר מכל הכיוונים מהבנות שסבבו אותנו. תראה אותו היום, חשבתי. אותו חצי חיוך שהיה לו תמיד נעלם לגמרי. המבט כבוי. נראה היה שהראש לשלו עסוק במלא מחשבות עצובות. אולי עבר טרגדיה משפחתי, חשבתי. כאן בנמל התעופה אף אחד לא שם אליו לב. הוא חצי בן אדם. נראה יותר מגיל 50. מי מאמין? אולי זה לא הוא בכלל, חשבתי לרגע .
החלטתי ללכת אליו ולומר לו שלום. בינינו הפרידו כמה מטרים אבל מלא מלא אנשים בהיכל הגדול הזה של מקבלי הנוסעים. סידרתי את החולצה שלי והתחלתי להתקדם לכיוונו. הוא לא ראה אותי בכלל. לא רציתי להפתיע אותו יותר מדיי. פתאום עצרתי. ממש שניים או שלושה מטרים ממנו. התבוננתי עוד כמה שניות והחלטתי לא לגשת אליו. רציתי לזכור אותו כנער. יפה ומשוחרר. כדף חלק. לא כמו היום, זקן וטרוד במחשבות, כאחד האדם.

כאחד האדם 1

היום בבוקר.
סיימתי להפקיד צ'ק של 550 שקלים שקיבלתי סוף סוף מלקוח שהיה חייב לי. הפקיד בבנק הסתכל עלי במבט קצת מודאג אחרי שראה שאני במינוס 18 אלף שקלים. מה יהיה ? הוא שאל. אני הבטתי לעיניו, אספתי את דברי והלכתי לכיוון הדלת. החנייה של הבנק נמצאת ממש ממול הדלת הראשית של הבנק ואיך שפתחתי את הדלת כדי לצאת, ראיתי מולי פונטיאק חדשה חונה. מהפונטייאק יצא אדם לבוש אלגנטי מלא בביטחון עצמי וישר משך לי את העין. זה מילוא חשבתי לעצמי זה מילוא?? זה הופמן. "אזעקה". מילוא היה חבר ילדות שלי מהכיתה. בעצם מי היה חבר שלו בכלל? הוא היה כלומניק אמתי . כולם קראו לו "אזעקה". אנחנו קראנו לו מילוא כחברי כיתה, אבל החבר'ה בכיתות הגבוהות קראו לו "אזעקה" כי כשהיה בוכה, זה היה נשמע כמו אזעקה. הם תמיד התעללו בו והיכו בו עד שהביא להם את ה"אזעקה" שכל כך ביקשו לשמוע. ברגע שהם שמעו את ה"אזעקה", עזבו אותו, צחקקו קצת והלכו לדרכם. הוא היה, איך אומרים באנגלית "נרד". יורם אמתי. תראה אותו היום אמרתי לעצמי. מה זה? הוא גבה? או שאני נמכתי?. איזה חתיך . הוא הוריד את המשקפיים המרובעים שלו והולך עם ריי-בנד קלסיות, חולצה שחורה צמודה. אפילו רואים את הריבועים בולטים לו מהבטן. אני זוכר שהיה קצת צ'אבי, וכשהתעללו בו הבוגרים, היו צובטים לו בצמיגים. אנחנו לא ידענו אם לצחוק או לכאוס עליהם. אחרי שהלכו, תמיד באנו לנחם אותו אבל בזמן שחטף, בעצם אף פעם לא ממש היינו לצדו. תראה אותו חשבתי לעצמי. תראה אותי… . איזה חזה מנופח. בטח אם היה פוגש את החבר'ה שהתעללו בו לפני שנים היה מראה להם ומחזיר להם על כל השנים. הוא נכנס לבנק, וחלף על פני כשהוא מוריד מעליו את משקפי הריי בנד שלו. אפילו לא הסתכל עלי . ספק אם היה מזהה אותי בכלל. הייתי המום. המשכתי להביט בו מבחוץ עולה במדרגות לקומה השנייה, הקומה של "הכבדים". חייכתי לעצמי , תראו אותו, כאחד האדם.