יום בחיי, סיפורי ג׳יבריש

כולם רוצים לפגוש את המצחיק הגדול. את הצחיק הגדול. מאז שהם עוד היו בבית הספר.
אבל אף אחד לא זכה ואף אחד לא שאל למה.
הצחיק הגדול זו דמות אגדית, מיתולוגית אם תרצו, יש אומרים שמדובר באדם.
נתחיל בסיפור שלנו.
זה היה ברומפפורה שבע כשרמו הרימה גבה שחורה מסולסלת בחשדנות. 'זו היא' רציתי לצרוח, ולהצביע על השותפה שלי. אבל בעצם אלו היו שתינו. ובעצם אין לי מושג מה הטעות. היא משמיעה נעמה חלושה והיא הולכת. הו אלים! יום אחד היא תטרוף עוד את כולנו!
החייל הרובוטי המגשר, ממין נקבה, יון, שלחה זרועות ארוכות וחשדניות אל עבר כבל היו אס בי של רמו כדי להשתיל את הרגשות שלה בעצמה. רמו הלכה מהר מדי. יון נשארה עם מבט חלול. מאיזה חומר עשוי השיער הזה…?
המצחיק הסופי ידוע ביכולתו להצחיק. ועל כן שמו 'המצחיק הגדול'. 'הצחיק'.
ברמפפורה שבע נשמעת צעקת המפקד.
לא מילוא לו את המים.
בסיפור, רואי רצה לקחת טביעות אצבע, לראות מי אחרונה נגעה בכד המים… רגע זה בכלל לא הגיוני. אז לא. היא בודקת אילו טביעות אצבעות יש שם , על כן היה זה אחריות האצבע להביא יותר.
רמו מגיחה מבין הצללים ונעשה שקט. הגבה עולה ויורדת.
תטרפי אותנו.
יון שולחת זרועות… יונקת קצת. זיק מסוכן בעיניה "זה ממש לא בסדר." שניה עוברת. היא חוזרת למסך. לרשום לא לשאול אותה שאלות בחמש דקות הקרובות. נרשם.
"יון מתי ה…" ואז מתקנת; "יונמתי הגדול, מתה עליו." אני צוחקת. הרובוט לא סופח דבר.
רדום? אני מכניסה את היו אס בי שלו לתוך כוס מים. האם הוא אי פעם יקום? מעולם לא העזתי.. מעולם..
"תיק!" צורח מפקד רומפפורה שבע.
אוי לא, מה עשיתי?
עוברת שניה, רק לא הגבה… רק לא… גבה. רואי מפסיקה לשים לק. הליט לא שמה לב. הגבה עולה ואני תופסת בה חזק שלא תתרומם. בכוח, כמו אדם שנתלה על מחוגי שעון ענקיים. להוריד אותם. להוריד אותם. דבק חם והכל יהיה בסדר.
בערב כשהכנסתי הכל לפח, את כולם, כל הגופות, אני מתפלאת מתי הם הספיקו ללכת. המפקד לא עונה בטלפון, חבל. רומפפורה שבע יורדת לטימיון. אני מורידה את המים ולפתע המצחיק מביט בפניי.
המצחיק…
המצחיק…
הצחיק.