מעשירה למשרתת – הקדמה

קוראים לי שרון. על שם סבתא שלי, שנולדה באותו התאריך כמוני. בשנה האחרונה היא נפטרה, ואבא שלי לא הרבה זמן אחריה, מצער. רק חבל שזה קרה בדיוק שנשא אישה חדשה…
אבל אני מקדימה את המאוחר, מה שנקרא.
אז אני אתחיל מהתחלה, מהיום בו קרתה התאונה ששינתה את חיי…

"רגע, אני כבר באה!" קראה אמי. היא ירדה לעבר המונית. היא נכנסה וטרקה את דלת המונית.
"ביי אמא!" קראתי לעברה. הייתי עוד ילדה בת 8, ילדה צעירה שלא מבינה הרבה מהחיים שלה.
לא ידעתי שהמילים האלה יהיו כל כך נכונות…
שבועות ארוכים הרגשתי אשם כבד על לבי, כי למרות גילי הצעיר, היה לי מנהג לחשוב שהכל אשמתי.
אבל, נחזור לרגעים האלו..
ידענו שאמא תחזור רק ביום למחרת, אבל מה ששמענו בחדשות, בצהריים, ביטל את הכל…
"תאונה התרחשה באזור תל-אביב, ברחוב שלמה המלך, בתאונה המצערת נהגה אישה בערך בת 40, ונהג המונית נפצע קשות וחטף זעזוע מוח. אנו מחכים לשמוע פרטים נוספים."
הייתה לי הרגשה שזו אמא, ואכן,בערב התקשרו והודיעו לנו על כך.

כמה שנים אחרי זה אבא שלי התחתן שוב, בדיוק שהייתי בת 14.
סבתי, שרונה, שאני קרויה על שמה, נפטר שבוע לפני יום הולגת ה- 90 שלה.
שבועיים אחרי זה, אבא שלי לא עמד בצער ונפטר גם הוא.
מאז אמי החורגת מתייחסת אליי בגועל, ואני כמו משרתת בבית. הבית שלי.
"אבא לא היה אוהב את זה" אני אומרת לה, והיא עונה, תמיד,
"אבל הוא כבר לא כאן…"

בזמן שניקיתי את החלונות בקומה השנייה, שמעתי רעשי מכונית.
חשבתי שאמי החורגת חזרה וזירזתי את תנועותיי, אבל הרעש הלך והתחזק.
ידעתי שאמי החורגת (אגב, שמה הוא לאה) חונה תמיד בחניון המפואר, שלא רחוק מבייתנו.
הצצתי מהחלון הגדול וראיתי משאית גדולה, שמובילה אותה מכונית גדולה ורחבה, של אנשים ממעד גבוה, אל הבית שליד שלי.
אוליי אמי תפסיק להתעלל בי, עכשיו שיש שכנים מכל כיוון?

לפני שנה עזבו הדיירים המבוגרים מהבית השכן לבית גמלאות, ועד עכשיו הבית עמד שומם וריק.

דפיקה בדלת העירה אותי ממחשבותיי.
ירדתי במהרה, יחפה, עפ רגליים שחורות, ושמלה מטולאת ישנה.
פתחתי בחיוך.
"סליחה, אני יכול לדבר עם הגברת לאה כהן?" שאל הבחור שעמד בדלת.
"היא לא בבית" עניתי.
"ומי את?" שאל בהרמת גבה. "המשרתת?"
"לא, אני הבת של בעלה ז"ל" עניתי.
"או. בת כמה את? אולי תוכלי לשמש חברה לבני ולבתי, התאומים."
"16" עניתי.
"או, יופי." ענה. "טליה, דן, בואו להכיר את השכנה!"
ילדה עליזה, בלודינית עם עיניים כחולות ניגשה אל הדלת.
אחריה הופיע נער עם שער חום ארוך, אבל לא מדיי ועיניים חומות.
"אמרת השכנה, לא המשרתת" אמרה טליה.
"אמי החורגת מעבידה אותי. אחיותיי החורגות המפוארות וההדורות, בקומה השלישית. ללואת אותך?" שאלתי.
"טוב" היא ענתה במשיכת כתף.
ליויתי אותה,
ושחזרתי הכנסתי את האורחים פנימה.
"טוב אני אלך לעזור לסבלים. תישאר פה ואל תעשה צרות!" הוא פקד על בנו.
אני והנער נשארנו לבד.
"אז איך קוראים לך?" הוא שאל.