חייה של מתבגרת צינית

אני מיוחדת. טוב, האמת שרק ההורים שלי חושבים ככה. שאר העולם בטוח שאני מוזרה. בכל מקרה, אני שונה מבנות אחרות וזה ממש לא מפריע לי. ואם למישהו יש בעיה איתי אז חבל מאוד.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי כזאת, איך לומר, שונה מאחרים. ובגלל איך שהתייחסו אל זה נהייתי עוד יותר מוזרה. אבל לפחות כבר לא אכפת לי מה חושבים עלי.
אז תתארו לכם כמה הופתעתי כשביום השני של כיתה י' נער אחד ניגש לדבר איתי.
"אז…" הוא אמר וחייך.
"אז?" שאלתי, מבהירה לו במבטי שלא כדאי לו להתעסק איתי.
"את באה לפה הרבה?" הוא הגדיל את חיוכו.
"האמת שכן, אבל אני ממש מקווה שאתה לא." חייכתי אליו חיוך מתנשא. קיוויתי שהוא יבין את הרמז. הוא הרים את גבותיו בשעשוע. כנראה הופתע שעניתי לו בכלל, ועוד בחוצפה כזו. חייכתי לעצמי, העיקר שהראיתי לו שלא כדאי לו להציק לי יותר. אבל הוא כנראה חשב שהחיוך שלי מכוון אליו.
"אני אבוא לפה כל יום עד שלא תהיי נחמדה אליי." הוא חייך שוב.
"זה בחיים לא יקרה אז תפסיק לבזבז את הזמן של שנינו ותלך."
"אני אחזור מחר." גלגלתי את עיני. קיוויתי מאוד שזה היה אירוע חד פעמי.
כמו שהבנתם, אני טיפוס קשה ועצבני, אז בגלל זה הופתעתי עוד יותר כשגם למחרת הנער הזה בא באותה שעה לאותו מקום.
"היי שוב."
"אתה לא היית רציני אתמול נכון?"
"הייתי רציני לגמרי."
" מה אני צריכה לעשות כדי שתפסיק עם זה?"
"אני לא אפסיק אז את לא צריכה לעשות כלום." נאנחתי. הוצאתי את האזניות מהתיק והדלקתי שיר אקראי. כעבור כחצי דקה התחלתי לשיר. הנער הופתע כמובן ששרתי בקול, וגם אמר לי משהו, אך אני לא הקשבתי. הוא המשיך לדבר, וקיוויתי שהוא יקלוט שאני לא מקשיבה ויעוף מפה. אבל זה לא קרה. לבסוף הוא הוריד את האזניות שלי ואמר שזה לא מנומס לא להקשיב למישהו שמדבר איתך.
"תקשיב, קח את הנימוסים שלך ותתקע אותם אתה יודע איפה, ובדרך, תעזוב אותי כבר." באותו רגע כבר הייתי ממש עצבנית.
"בסך הכל אמרתי שאת שרה יפה." הופתעתי. אף אחד אף פעם לא החמיא לי על השירה שלי, והופתעתי גם שהוא לא העיר לי על זה שאני שרה בקול. לחצי שנייה שקלתי להתנצל על זה שהתעצבנתי עליו אבל ישר החלטתי שלא מגיע לו שאני אתנצל. הוא מעצבן מדי. לבסוף הוא נאנח והלך. קיוויתי שהוא לא יחזור לפה גם למחרת.
ביום הרביעי של כיתה י\', בשיעור השני, שמתי אזניות. זאת הייתה טעות, כי המורה תפסה אותי. היא התחילה להוכיח אותי ואמרה שאם אני נהנית כל כך מהמוזיקה, שאני אשיר גם להם כדי שיהיה גם להם נעים באוזניים. תתארו לכם כמה היא הופתעה כששמתי את האזניות באוזניי והתחלתי לשיר. הבטתי בכיתה באדישות כשעיניי כולם נפערו לרווחה. טוב, האמת שכמעט כולם. מי זה הנער הזה שבקושי הסתכל? אך כשהוא הסתובב זיהיתי אותו. זה הנער שלא הפסיק להציק לי. הוא היחיד שחייך. הסבתי ממנו את מבטי. לבסוף המורה יצאה מההלם שהייתה שרויה בו וביקשה שאעמוד עד סוף השיעור. אבל דבר אחד טוב היה ביום הזה, סופסוף הנער ההוא לא הציק לי בהפסקה.

פעם היו לי את הרגעים האלה, כשהייאוש היה כבד מנשוא והרגשתי שאני נחנקת מהמאמץ לא לבכות. כשהרגשתי שאני חייבת לבכות כדי לשחרר. מין הרגשה של אבן על הלב. בתקופה הזאת, שום מחשבה טובה לא עזרה לי לצאת מהעצב. אבל היום הכל אחרת. כלום לא יגרום לי לבכות. אז כששני הבריונים האלה ניגשו אלי למחרת, ודרשו שאני אתן להם את האוכל שלי, גלגלתי להם עיניים והמשכתי לאכל. הם דחפו אותי על הרצפה. פעם הייתי בוכה, גם מהכאב הפיזי וגם מההשפלה. אבל פשוט חייכתי אליהם. כי אני יודעת שאם אחייך הם בהתחלה יתעצבנו ויכאב לי, אבל בסוף ימאס להם.
"מה את מחייכת?" שאל אחד מהם. המשכתי לחייך ולא עניתי לו.
"עזוב, סתם מוזרה. נלך לחפש חננה אחרת. אבל שלא תחשבי שוויתרנו לך, נחזור מחר." הרחבתי את חיוכי בתגובה.
כשהם התרחקו שמעתי אותם אומרים שאני משוגעת ושעדיף לא להתעסק איתי. הפעם חייכתי לעצמי, לא חשבתי שיהיה כל כך קל להיפטר מהם.