חייה של מתבגרת צינית- פרק 8

יצאתי לאוויר הפתוח וחשבתי, עליתי על אוטובוס הביתה וחשבתי, הלכתי מהתחנה הביתה וחשבתי, עליתי לחדר שלי וחשבתי. נשכבתי על המיטה ו…הפסקתי לחשוב. לא ידעתי מה אני צריכה לעשות, אז לבסוף התייאשתי והחלטתי לישון. חלמתי שאיתי עומד מולי. הוא מסתכל על עיניי ומוריד את מבטו לשפתיי ולאט לאט הוא רוכן קדימה ומנשק אותי. הפעם לא התנגדתי.
בבוקר פקחתי את עיניי ותחושת חרדה החלה לעלות בחזי.,הרי אומרים שחולמים על מה שרוצים שיקרה נכון? לא, לא נכון. אין מצב שזה נכון. וחוץ מזה מה בקשר לסיוטים? גם הם משהו שאנחנו רוצים שיקרה לנו? ממש לא! קול אחד בראשי אמר לי שהרי ידעתי מה הייתה כוונתו של איתי אלי, והוא הודה בזה. אבל קול אחר אמר לי שהוא הודה בזה רק אחרי המעשה ולכן אני צריכה להתרחק ממנו. החלטתי שפירוש החלום הוא שאני לא רוצה לאבד אותו.
ביום ראשון הלכתי לבית הספר כרגיל, אבל התעלמתי מאיתי. במשך כל היום הוא ניסה לגרום לי לדבר איתו. הוא התנצל וכתב לי שהוא מצטער ובשעה השישית הוא פשוט בא אליי ואמר לי שהוא יתחיל להתחנן על הברכיים לסליחה אם צריך. סופסוף חייכתי אליו, הוא התכופף על הרצפה, שילב ידיים באוויר והתחיל לבקש ממני סליחה ומחילה. החיוך שלי התרחב. "סלחתי לך כבר מזמן, אבל רציתי שתיענש קצת אז התעלמתי ממך, וחוץ מזה לא יזיק לי מדי פעם לראות אותך מתחנן על הברכיים." פיו התרחב בחיוך והוא קם.
"אז את משחקת משחקת מלוכלך, הא?" שנינו לא הפסקנו לחייך והחיוך שלו… 'די!' נזפתי בעצמי. היה אסור לי לחשוב עליו במובן הזה.
"אז באמת סלחת לי?" התחלתי לחשוב. זה שהוא וומנייזר זה לא ענייני, לנקום בבן אדם על מה שהוא עשה לאנשים אחרים זה לא התפקיד שלי, האמת שזה די מרושע וזה לגמרי לרדת לרמה שלו. אבל לנקום בו על מה שהוא עשה לי? הסתכלתי על העיניים המחייכות שלו ורציתי לסלוח. נזכרתי בנשיקה ובמילים שלו "הנשיקה אתמול, הייתה לגמרי טעות. לא מאהבה אלא מצורך." אבל הוא ביקש סליחה. אבל אני הייתי כמו בובה בשבילו. לא ידעתי מה לעשות. רציתי לתלוש את השיער מראשי מרוב עצבים. הלוואי שמישהו היה יכול להגיד לי מה לעשות.
הייתי חייבת לענות לו, אבל רציתי לדעת אם אני משקרת או לא. אני מסוגלת לשכוח את זה? לא. אני מסוגלת לסלוח? אני לא בטוחה. אבל לפי מה שהבנתי זה כבר קרה בעבר והוא אף פעם לא התנצל. לפי מה שאני יודעת, רק בפניי הוא התנצל.
"קתרין?" הוא שאל, משעברה דקה בה לא עניתי לו.
"באמת סלחתי לך." אמרתי.

בימים הבאים רק התקרבנו יותר ויותר ולא הפסקנו לדבר אחד עם השנייה. בבוקר, בבית הספר ואחריו ואפילו בלילה. 'אבל אני לא אוהבת אותו' אמרתי לעצמי בכל פעם שהתחלתי לחשוב עליו קצת אחרת. יום אחד, הצעתי לו ללכת איתי ללונה פארק והוא הסכים. אני בכלל לא חיבקתי אותו בגלל שאהבתי אותו. בכלל לא. רק פחדתי. מאוד. 'אני בכלל לא אוהבת אותו. בכלל לא.' לא הפסקתי להגיד לעצמי.
"פחדנית." הוא חייך אחרי רכבת ההרים, את החיוך המושלם הזה שהוא מחייך תמיד כשהוא מרוצה מעצמו. החיוך שאומר 'אני שווה ואני יודע את זה'. 'רגע? ממתי אני חושבת שהוא מושלם?' נמאס לי כבר מכל המחשבות האלה. החלטתי שאני צריכה הפסקה מאיתי.
"איתי?" שלחתי לו הודעה מוקלטת בווטסאפ, "אנחנו צריכים לדבר."