חייה של מתבגרת צינית- פרק 6

כשחזרתי הביתה התחלתי לנבור בארון שלי בחיפוש אחר מה ללבוש. בדיוק כשהחלטתי על גופייה כחולה וג'ינס, איתי התקשר ואמר שיש שינוי בתכניות.
"אנחנו הולכים למקום קצת יותר מפואר מהפארק, תתלבשי יפה."
"סבבה." אמרתי וניתקתי. התחלתי להילחץ. מי משנה את התכניות שלו ברגע האחרון, כשהבת כבר החליטה מה ללבוש? נאנחתי והתיישבתי על הרצפה בין ערימת בגדים. אמא שלי נכנסה לחדר.
"מה קורה פה?"
"אני לא יודעת מה ללבוש."
"לאן את הולכת?"
"לא יודעת. מקום יותר מפואר מהפארק." לפתע חיוך התגנב לזוויות שפתיה ועיניה נפערו בהבנה.
"זה 'הוא' הזמין אותך לצאת איתו, נכון?"
"אמא!" כמעט צעקתי.
"טוב טוב, בסדר. אני לא אביך אותך. ובקשר לבגדים, השמלה האדומה עם הנעליים החדשות השחורות."
מסתבר שאיתי יודע איפה אני גרה. בדיוק התכוונתי לצאת כשמישהו תקתק. אמא שלי ביקשה ממני לפתוח.
"מי זה?" שאלתי.
"הפתעה." ענה קול מוכר. פתחתי את הדלת.
"בשביל…" הוא התחיל להגיד אך השתתק כשסקר אותי במבטו. הוא ראה שיער זוהר, אייליינר שחור, מסקרה, ליפגלוס אדום נוצץ, שמלה אדומה נוצצת ונעלי עקב שחורות. אבל הוא לא ראה רק את הבגדים והאיפור. הוא ראה אותי בהם. ואחרי כל המבטים שלו, אני מבינה שזה מה שהפך את הבגדים והאיפור שלי למיוחדים. כעבור כמה שניות הוא התעשת. "בשבילך," הוא הושיט לי זר ורדים אדומים. "תסתחררי בשבילי?" הוא שאל. הסתחררתי. ואז ראיתי את אמא שלי ורציתי לקבור את עצמי מרוב מבוכה. הייתי בטוחה שהיא מתכוונת לעשות הצגות. להגיד כמה אני משקיעה בשבילו, כמה אני מדברת עליו, רק כדי לגרום לו להיות מוחמא. אך להפתעתי, היא לא אמרה כלום.
"איתי." הוא אמר והושיט את ידו.
"רונה." היא אמרה ולחצה את ידו. "נעים להכיר."
"גם לי." ענה לה איתי. גם מתייחס אליהן כמו לנסיכות וגם מנומס להורים שלהן. למה הוא חייב להרוס הכל ולהיות וומנייזר?
"תבלו." היא אמרה. היא הלכה למטבח ואז הודעתי לאיתי שאני הולכת שנייה לשירותים, אך בזמן הזה בעצם הלכתי לאמא שלי.
"אמא, איך זה שלא עשית לי פדיחות מול איתי?"
"את מתכוונת לזה שלא סיפרתי לו כמה את חושבת עליו? שהאגו לא יעלה לו לראש. הוא צריך לראות אותך בתור קשה להשגה, מספיק שהשתנית בשבילו." חייכתי אליה. היא נתנה לי עצות טובות וממש עזרה לי בימים האחרונים.
"תודה, אמא." אמרתי ונשקתי ללחייה.
יצאתי אל איתי. הלכנו בשתיקה זה לצד זו במשך כעשרים דקות שבהן הוא לא הפסיק לחייך אליי. מדי פעם גם אני חייכתי אליו.
לבסוף הגענו. פערתי את עיניי כשראיתי את השלט על המסעדה., כי זאת הייתה מסעדת הגורמה הכי טובה בעיר. 'אז הוא גם נדיב', חשבתי לעצמי.
"את ממש יפה." הוא אמר לי בעודנו מחכים לאוכל.
"תודה." חייכתי אליו חיוך ביישני. לא הייתי צריכה לזייף אותו- באמת הייתי נבוכה והתביישתי קצת.
האוכל הגיע. אכלנו ודיברנו. הוא סיפר לי בדיחות ואני צחקתי, כשברקע התנגנה מוזיקה רומנטית. לפתע הוא אמר שיש לי קצת רוטב מעל השפתיים. 'פדיחה' צעקתי לעצמי בראש וכמעט חבטתי במצחי מול איתי. ניסיתי לנגב את הרוטב אבל הוא אמר שזה לא המקום שניגבתי, אז ניסיתי עוד כמה פעמים אבל עדיין לא הצלחתי. לבסוף הוא פשוט קירב את ידו וניקה לי את השפתיים. אני כמעט בטוחה שלא היה עליהן שום רוטב.
"לאן עכשיו?" הוא שאל בסוף הארוחה.
"לא יודעת."
"יש לי רעיון." הוא אמר ומשך את ידי.
הוא רץ ומשך אותי אחריו. לבסוף הגענו לשדה קרוב לפארק, שדה יפיפייה מלא בפרחים. ישבנו וצפינו בשקיעה ביחד.
"את פשוט יפיפייה." הוא אמר שוב וקירב את פניו לפניי. נשימתי נעתקה. 'זהו זה. התכנית שלי מתקרבת לסיומה.' הספקתי לחשוב לפני ששפתיו נצמדו משפתיי. לא העזתי לחשוב על זה. רק ספרתי שניות. אחת… שתיים… שלו…
"מה אתה עושה?" שאלתי בקול מזועזע אחרי שקטעתי את נשיקתו והתרחקתי ממנו.
"מצטערת. אני לא חושבת עליך במובן הזה." ובמילים אלו הרמתי את התיק שלי ורצתי לתחנת האוטובוס הרחוקה, משאירה מאחוריי את איתי המום, מהנערה הראשונה שסירבה לו אי פעם.