חייה של מתבגרת צינית- פרק 4

"אמא, אני צריכה אותך." אמרתי ברגע שנכנסתי הביתה. אמא שלי נכנסה בריצה למסדרון. אני אף פעם לא מבקשת את עזרתה במשהו.
"מה קרה?" היא שאלה כשבעיניה מבט מבוהל.
"הכל בסדר. אבל אני צריכה לקנות בגדים חדשים."
"את תמיד קונה בגדים לבד." מה שנכון נכון.
"אני רוצה לקנות בגדים יפים. כאלה שיוציאו לאחרים את העיניים." לא האמנתי שהוצאתי את המילים האלה מהפה שלי.
"מה האירוע המיוחד שבשבילו שווה להשקיע בהופעה?" משכתי בכתפיי. לפתע עיניה נפערו וחיוך גדול נפרש על שפתיה.
"זה בשביל בן נכון? התאהבת במישהו?" אם היא רק הייתה יודעת.

כשהייתי קונה בגדים לבד, הייתי נכנסת לאגף של הבנים ובוחרת את הבגדים הראשונים שצדו את עיניי. אף פעם לא נהניתי מזה, לא היה לי בשביל מה, בשביל מי להשקיע, אבל ברגע שנהייתי לי מטרה, ודרכה הייתי צריכה ממש לחפש בגדים יפים, גיליתי שזה די כיף. סמכתי על הטעם שלי אמא שלי, אבל פה ושם בחרתי כמה בגדים בעצמי.
כשיצאתי מתא המדידה עם השמלה הראשונה שמדדתי, שמלה קצרה בצבע אדום מנצנץ, לא האמנתי למראה עיניי, היא נראתה מושלמת עלי. לא האמנתי שיום אחד אני אתלהב משמלה. אמא שלי בטח הייתה מאושרת, כמעט כל בגד שמדדתי החמיא לי והרגשתי שמחה.
"יש לי עוד בקשה, אמא."
"מה?" היא שאלה בעודנו עוזבות את החנות. "תני לי לנחש. נעליים?" על נעליים לא חשבתי. אני לא מומחית בדברים האלה.
"גם. אבל חוץ מזה אני רוצה תספורת חדשה." עיניה של אמא שלי נצצו.
"את מאוהבת בו חזק, הא?" לא עניתי לה. לא ידעתי מה לענות.
"קט?"
"זה לא מה שאת חושבת." הבעה של בלבול חלפה על פניה. היא עוד ניסתה לתחקר אותי, אבל לא עניתי לה. אני חושבת שמבחינתה לא היה נעים לי לדבר על ההתאהבות הקטנה שלי. הלוואי שיכולתי לספר לה את האמת.
הסתפרתי, קניתי נעליים וחזרתי הביתה. בלילה, בעודי שכובת במיטה, חשבתי לעצמי שהתכנית עומדת להתחיל מחר. חייכתי לעצמי. נרדמתי.

למחרת בבוקר נכנסתי לכיתה עם חיוך על הפנים. כל נער ונערה שראו אותי נעצו בי מבטים ופערו את עיניהם וחלקם את פיהם. ניסיתי להקטין את עצמי, אני לא רגילה לתשומת לב כזאת, אבל נזכרתי בתכנית שלי וזקפתי את גבי. איתי עמד ליד השכן הקודם לשולחן שלו.
"אז היא אמרה לי ש…" הוא התחיל להגיד כשהחבר שלו קטע אותו והצביע עלי. התכנית שלי עומדת להתחיל בעוד שלוש… שתיים… אח…
"קתרין?" שאל איתי עם עיניים המומות ופה פעור. הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש. מנעלי הבובה על עקבים הלבנות שלי, לסקיני ג'ינס הכחול שלי, לחולצת הקשירה הלבנה שלי, לפה המרוח בליפגלוס שאמא שלי התעקשה שאני אשים היום, לאייליינר והמסקרה שעל עיניי, ועד תספורת הקארה החדשה והקופצנית שלי. ידעתי איך אני נראית בעיניו. הסתכלתי על עצמי היום בבוקר במראה אחרי שאמא שלי התעקשה לאפר אותי.
"אני בדרך כלל לא חושבת שמסקרה מתאימה לבית ספר לילדה בגילך, אבל היום זה אירוע מיוחד." והיא איפרה אותי. בחיים לא חשבתי שהיא יכולה להיות חברה שלי, כי היא תמיד בקושי התייחסה אלי, רק כשהייתי חולה. כנראה התייאשה מהיחס הקר, האדישות והציניות שהפגנתי כלפיה כל השנים האלה. אולי אני צריכה להשתנות גם מבפנים? חשבתי בעודי הולכת אל המראה. כשהתקרבתי למראה כל מחשבה נמחקה לי מהראש. נגלתה לעיניי נערה יפיפייה, אחת כזאת שרואים על שערי מגזינים. השיער שלי נראה בריא וזוהר, הפנים שלי נראו חלקות ורכות, עיניי מסתוריות ושפתיי מתוקות. החולצה והמכנס הצמוד גורמים לי להיראות רזה יותר, גבוהה יותר, והנעליים מוסיפות זוהר למראה הכללי. אני באמת יפה. אז אני מניחה שזה מה שראה בי איתי כשנכנסתי לכיתה. יופי. במשך כמה רגעים הוא שתק וסקר אותי, אך לבסוף הוא התעשת.
"אז זה מה שעשית בשירותים מאז אתמול בבוקר?" הוא חייך, אך עדיין נשאר המום.
"כן." חייכתי. החיוך שלי לא היה צריך להיות מאולץ, נהניתי מכך שהתכנית שלי מתקדמת.
"אמרו לך פעם שאת יפה?" הוא שאל. לא ידעתי מה לענות. לשקר? להגיד את האמת? להיראות לו ביישנית ומתוקה או קשה להשגה?
"כן. אבל תמיד כיף לשמוע את זה שוב." איתי חייך.
"מתאים לך ככה. גם המראה וגם החיוך." חיוכי נמתח בגלל המחמאות שלו, אבל לרגע לא שכחתי למה אני נראית ככה.
ההפסקה נגמרה והתיישבנו במקומותינו. שמתי לב שאיתי הגניב לעברי מבטים חטופים במהלך השיעור, אז החלטתי שזאת הדרך שעלי לנקוט כדי להראות לו שאני מעוניינת בו. גם אני נעצתי בו מבטים. כשמבטינו נפגשו, כשידינו בטעות התנגשו תוך כדי כתיבה, חייכתי חיוך ביישני והשפלתי את עיניי. מי ידע שמיליארד ספרים ומיליארד סרטים קיטשיים שבחיים לא האמנתי בהם, יתנו לי כל כך הרבה ניסיון בחיים?