חייה של מתבגרת צינית- פרק 2

ביום למחרת, הבריונים לא באו, אבל מישהו אחר דווקא כן.
"מצטער שלא באתי אתמול." אמר הנער המעצבן ההוא.
"אל תצטער, אתה יכול לא לבוא כל יום." בתגובה הוא צחק.
"את משהו את. את יודעת?" שתקתי. מה הוא רוצה ממני?
"יש לי שאלה אלייך, זה לא משהו אישי נגדך, אבל למה את לובשת את מה שאת לובשת?" הוא שאל כעבור כעשר דקות. הופתעתי שהוא היה כל כך ישיר. בלי משחקים. לרגע חשבתי לענות לו בכנות, אבל לא סמכתי עליו מספיק. השפלתי מבט לבגדיי. חולצה כחולה משובצת שגדולה עלי בשתי מידות, מכנסי ברמודה בצבע בז', ומגפיים צבאיות חומות.
"החולצה הזאת הועברה אליי מהאח שאין לי, המכנסיים היו פעם ג'ינס אבל ביקשתי מעיוור שיגזור לי אותם לשורט וזאת התוצאה. השיער הקצר זה כי יש לי כנים ואלו הנעליים היחידות שלא מצאתי בהן נחשים." עניתי לו בציניות. בתגובה הוא התפקע מצחוק. אפילו אני חייכתי.
"ועכשיו ברצינות."
"אני ממש לא מתכוונת להגיד לך."
"ואם אני אבקש כל יום?"
"עדיין לא."
"כל הפסקה?"
"לא."
"אם אני אשב לידך?" בתגובה לשאלה שלו צחקתי. אף אחד לא רצה לשבת לידי מתחילת מכיתה ו'.
"אולי." הוא הנהן והלך. הוא יישב לידי? בטח. בדיחה טובה.

כשנכנסתי לכיתה התקרבתי למקום שלי בהבעה ניטרלית. אך עיניי נפערו כשגיליתי אותו שם. הוא אשכרה עבר לשבת לידי. באתי להגיד לו לעוף מפה, או הערה צינית אחרת, אבל רציתי לראות איך זה כשמישהו יושב לידי לא כי המורה מכריח אותו, אלא מרצונו החופשי. מקסימום אני אעיף אותו מפה מחר.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"גם את זה תצטרך לגלות לבד."
"איתי." הוא אמר והושיט לי את ידו. הבנתי שהמעט שאני יכולה לעשות זה ללחוץ לו את היד. קירבתי את ידי בזהירות, בחשדנות.
"קתרינה." עניתי.
"אני אקרא לך קטיה." הוא שוב חייך. כמה בן אדם יכול לחייך ביום אחד?!
"לא סובלת את הקיצור הזה."
"אז קתרין וזהו. בלי להתווכח." הוא אמר והסתובב.
אני חושבת שכל הבנים מתחלקים לשני סוגים. או שהם יפים אבל עם אופי חרא, או שהם נראים כאילו דרסה אותם מכונית אבל הם מדהימים מבפנים. לגבי איתי אני עדיין לא בטוחה. או שהוא שבר את הסטיגמה או שהוא הומו.
"אתה הומו?" שאלתי אותו באחד השיעורים. בתגובה הוא התפקע מצחוק.
"ממש לא. למה את שואלת?"
"סתם." חייכתי לעצמי.
"אבל אם את רוצה אני יכול להיות הומו." הוא כנראה חשב שהחיוך מיועד לו.
"לא תודה."
וכך הסתיימה השיחה ההזויה הזו.
במשך כשבוע איתי לא הפסיק לחפור לי מההפסקה הראשונה עד שעליתי על האוטובוס הביתה. גיליתי עליו מיליארד דברים. אני לא זוכרת מתי ידעתי כל כך הרבה על מישהו בגיל שלי חוץ ממני, לא זוכרת אם זה קרה בכלל. לאיתי יש אח גדול, הוא גדול ממני בשלושה חודשים בדיוק, הצבעים האהובים עליו הם כחול ושחור, המאכל האהוב עליו זה סטייק, הוא מתאמן, הוא אוהב לעשות צחוק מעצמו ו… אם אני אמשיך לכתוב הרשימה לא תיגמר. כל יום גיליתי עליו מיליון דברים חדשים ובגלל זה הרגשתי שאני מתחילה לסמוך עליו. כל יום הוא חפר לי שאני אספר לו למה אני מתלבשת ככה. אז כעבור שבוע וחצי החלטתי לספר לו כשהוא שאל אותי שוב פעם.
"אני רוצה לספר לך משהו." אמרתי לו. פניו הרצינו. "אבל אתה צריך להבטיח לי שלא תדבר על זה עם אף אחד ושלא תדרוש ממני תשובות אם אני לא אענה לך. זה מובן?" שאלתי בשיא הרצינות.
"כן." הוא אמר.
"כשהייתי קטנה הייתי ילדה תמימה לגמרי. מנומסת, טובה, אחת שתמיד מחייכת. אבל כשהייתי באה עם החיוך חסר השיניים שלי לילדים אחרים, תמיד היו מגעילים אליי. היו צועקים 'את מכוערת' ו'לכי מפה' ו'לא רוצה להיות חברה שלך'. לאט לאט הפסקתי לנסות. אבל נשארתי הילדה התמימה, המנומסת והחייכנית. רק עם קצת יותר ניסיון. הבנתי שיש אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם ושלא כולם טובים. כשהשתדלתי והתאמצתי וזלזלו בי, כשהשפילו אותי וירדו עלי, הפסקתי לחייך. אבל כשאפילו המורים צעקו עלי והענישו אותי בלי סיבה, כשילדים אחרים הרסו חפצים והאשימו אותי, איבדתי סופית את האמון באנשים. עשו עלי כל כך הרבה פעמים חרם, צחקו וירדו עלי כל כך הרבה פעמים שנהייתי אדישה. כלום כבר לא מזיז לי. לא מתחברת לאף אחד ואני בכוונה גורמת לעצמי להיראות כמו בן כדי שכולם יראו שלא אכפת לי מה חושבים עלי
ושימשיכו לצחוק כי זה לא מזיז לי. זה מסביר לך למה אני מתלבשת ככה?" איתי לא ענה. הוא אף פעם לא שותק, אז כנראה שהפתעתי אותו.