חייה של מתבגרת צינית- פרק 12

בשעה שש הגעתי לבית של איתי. אמא שלו פתחה לי את הדלת.
"את בטח קתרין." היא חייכה אליי והחזרתי לה חיוך.
"כן."
"איתי בחדר שלו." היא הצביעה על המדרגות ואני עליתי לחדר של איתי. מצעים כחולים. כריות כחולות. ווילונות כחולים. שטיח כחול.
"נכון שלא אתה עיצבת את החדר?" שאלתי כשנכנסתי. איתי ישב בחדרו עם עוד נער, והופתעתי לראות שאנחנו לא לבדנו.
"כן." הוא הסתובב אליי וחייך. התגעגעתי לחיוכים שלו אליי, לא אהבתי את מבטי השנאה שהיו מוקדשים לי כשלא דיברנו, אבל באמת אהבתי את החיוכים שלו. הנער שלידו הסתובב. נשימתי נעתקה. זה היה דין. השפלתי מבט אל בגדיי.
אני לבד בחדר. עם שני בנים. לבושה כמו בן. חייכתי לעצמי. רק אני יכולה להיות מרוצה מזה.
"אני רואה שחזרת למראה הזרוק."
"בשבילך אני אחזור למראה היפה." תהיתי אם לא הייתי אמורה להגיד את זה, אבל בעצם כבר לא היה לי אכפת. דין הרים את גבותיו בהפתעה. הוא לא הכיר את הצד הזה בי, את הצד המתגרה, הפלרטטן. טוב זה די ברור למה, אף אחד לא הכיר אותו.
"הזמנתי גם את דין. חשבתי שאם עכשיו את גם ידידה שלו, עדיף שנתחבר." חייכתי. אין כמו איתי. הוא חייך אליי את החיוך שובר הלבבות שלו, והלב שלי החסיר פעימה. לפתע התחרטתי על זה שאני פה, על זה שהשלמנו. הרי בדיוק מזה רציתי להימנע. אבל בעצם, למה? כי איתי יפגע בי? אולי, ואולי לא. אם לא אנסה, איך אדע? אבל הייתה עוד בעיה אחרת. אולי הוא לא חושב עלי במובן הזה? הוא די הבהיר לי את זה כשהודה שנישק אותי מצורך ולא מאהבה
"קת? את איתנו?" ניענתי את ראשי.
"סליחה, מה שאלת?" הוא קרא לי קת? אהבתי את הכינוי הזה.
"אם את רוצה לשתות?"
"אני אשמח."
איתי הלך להביא לי מים ואני ודין נשארנו לבד בחדר של איתי.
"אני שמח שהשלמתם." הוא אמר לי.
"גם אני."
"אבל שתדעי שאני ממש לא קונה את הסיפור הזה של 'אני אתרחק ממנו כי אני לא רגילה שיש לי חברים'."
"חבל." הוא צחק.
כשאיתי חזר לחדר התחננתי שהוא יספר לי מה הוא אמר לדין.
"אם תתחנני על הברכיים אולי אני אספר. אולי לא." דין צחק כשזה בדיוק מה שעשיתי. איתי לא סיפר.
"אם תכתבי לי מכתב אהבה, אולי אז אני אספר לך. אולי לא." וזה בדיוק מה שעשיתי. תוך כדי כתיבה אמא של דין התקשרה אליו. הוא היה צריך ללכת. כשדין הלך הגשתי לאיתי את מכתב האהבה. הוא קרא אותו בקול.
"איתי אהובי מלך העולם, אני אוהבת אותך וחולה לך על התחת. התינשא לי?" שנינו התפקענו מצחוק. גם הלבבות שציירתי וה"בבקשה? פליז? אני מתחננת!" שכתבתי בכל מקום פנוי בדף תרמו לצחוק. לפתע שמתי לב שיש לו צחוק מדהים. הסטתי קבוצת שיער אל מאחורי ראשי. בהינו אחד בשני כמה שניות.
"אז אתה מסכים?" שאלתי אותו לבסוף כשהתקתי את מבטי ממנו. הוא עדיין הסתכל עליי.
"להינשא לך? תראי בעיקרון כן, אבל…"
"לא. לספר לי."
"אם תנשקי אותי, אולי אני אספר לך." מבטו היה רציני לגמרי, בלי אותו חיוך שובב שתמיד ראיתי אצלו. החיוך התחלף בחיוך משתוקק, מפתה. את המילים הבאות הוא לחש ומלמל. "אולי לא."
התקרבתי אליו לאט לאט. הלב שלי דפק כמו משוגע. אך ברגע ששפתיי היו במרחק סנטימטר משפתיו, חייכתי ונישקתי אותו על הלחי.
" come on, קתרין. באמת." הוא חייך אבל פניו נראו רציניות לגמרי. "זה לא מה שציפיתי." חייכתי אליו.
הוא הגניב לי נשיקה על הלחי, אבל קרובה לשפתיים. הרגשתי את לחיי בוערות כשנישקתי אותו בלחי שוב, אך הפעם שפתיי נגעו מעט בשפתיו. שתקנו במשך כמה שניות. שמעתי את הנשימות שלו. לפתע הוא סובב אותי והצמיד אותי אליו. נשימתי נעתקה כששפתיו נגעו בשפתיי. זה לא היה כמו בפעם הראשונה, שבה ספרתי את השניות עד שזה ייגמר, הפעם קיוויתי שזה ימשיך לנצח. שפתיו היו רכות ונעימות, הריח שלו היה מסחרר. בהתחלה הנשיקה הייתה עדינה ומתוקה. אך אז התנתקנו.
"אמרתי לדין שלא ייעז להתקרב אלייך במובן הזוגי ושלא יעז לפגוע בך. כי את שלי ואני אכסח לו את הצורה אם הוא יעשה זאת." ליבי פעם, ולא יכולתי להתאפק עוד. הנשיקה הבאה כבר הייתה הרבה יותר לוהטת ומחשמלת. לא רציתי שזה ייגמר, הוא עטף את מותניי ואני את שיערו. והיינו שם שעות, ימים, שנים, בעולם הקטן שלנו.
לבסוף הייתי צריכה ללכת. הוא הגניב לי עוד נשיקה קטנה לפני שיצאתי מחדרו וחייך.
"ניפגש מחר." הוא אמר.
"ניפגש מחר." עניתי.