חייה של מתבגרת צינית- פרק 10
יום אחרי זה איתי לא בא לבית הספר. גם לא ביום שלאחריו. ביום השלישי כשהגעתי לכיתה ראיתי את איתי. כשראיתי שהוא ישב ליד אחת הפרחות, נענעתי את ראשי באי אמון. למחרת חזרתי להיות עצמי.
חזרתי לסווטשירטים הארוכים המשובצים, לטרנינגים, לנעליים הצבאיות. קוקו כבר לא יכולתי לעשות בגלל שהיה לי שיער קצר מדי, אז פשוט בלגנתי אותו קצת בכל בוקר, סוג של תסרוקת גברית של רוקיסטים. נראיתי כמו בן. כשעברתי ליד המראה חייכתי לעצמי. אולי התגובה של איתי הייתה באשמתי, אבל הוא היה יכול לשלוט בתגובה הזאת. לקרוא לי משוגעת ולהגיד שזה מה שכולם אומרים, פירושה שמרכלים עלי, שאני מעניינת. אבל זה שאיתי מרכל עלי לא עושה לי טוב.
אף אחד לא ישב לידי במשך שבועת אני ואיתי החלפנו מבטים כל הזמן, אבל זה לא גרם לכך שלא התעלמנו אחד מהשנייה. רציתי שהוא ידבר איתי אבל גם לא רציתי- הרי כל הסיפור הזה קרה באשמתי, בגלל שהרגשתי שאני מתקרבת אליו יותר מדי. אז אולי עדיף ככה? ואולי לא?
כעבור כמה ימים כשהגעתי לכיתה, המקום שלידי היה תפוס. לרגע חשתי הקלה, ואז נזכרתי למה איתי לא ישב לידי והחלטתי שאולי זה לא טוב שהוא חזר. אבל כשהתקרבתי למקום גיליתי שזה לא איתי שיושב שם. זה היה נער חדש. דומה מאוד לאיתי.
"מי את?" הוא שאל.
"אני השליטה של המושב הזה. ומי אתה?" הוא צחק. היה לו צחוק מתגלגל שמשך אליו המון תשומת לב, אז כשהוא צחק חצי כיתה הסתובבה לראות מה קרה. גם איתי הסתובב. חייכתי לעצמי.
"אני דין. איך קוראים לך?"
"קטרינה. אבל אתה יכול לקרוא לי קתרין." לא ידעתי למה אמרתי את זה. אף אחד חוץ מאיתי לא קורא לי קתרין. אולי ניסיתי לעורר את קנאתו? ואם כן, אז למה?
"שם יפה."
"גם שלך." הוא חייך אליי. "אהבתי את הסגנון." דין הרים את גבותיו.
"בלי תגובות." לא רציתי שעוד אנשים ידעו עלי כל כך הרבה.
במשך כל ההפסקות דיברנו. סופסוף נפתחתי כלפי מישהו חוץ מאיתי. ראיתי שהוא הסתכל עלי אבל אני התעלמתי ממנו. שיחקנו משחק שבו כל אחד צריך לספר לשני על עצמו, כשמשפט אחד הוא אמת ומשפט אחר הוא שקר והשני צריך לנחש איזה משפט הוא האמת. דרך המשחק הוא גילה שאני ממש צינית ושאני בת יחידה. אני גיליתי שפעם השעו אותו מבית הספר בגלל שהוא שבר שולחן בכיתה ב' ושיש לו חברה.
אחרי זה דין ניסה להצחיק אותי ואני ניסיתי לא לצחוק באמצע השיעור. זה לא הצליח לי. בסוף היום, הלכנו הביתה ביחד. כשהתכוננו לצאת מהכיתה איתי קרא לדין לשנייה לצד. אני חיכיתי, מתפוצצת מרוב סקרנות. אבל כשדין חזר, כולו מחייך, הוא לא הסכים להגיד לי מה איתי אמר.
"בוגד." אמרתי וחייכתי. "אפשר רמז?" שאלתי כעבור שנייה.
"זה משהו בקשר אלייך."
"נו תגלה לי."
"ממש לא." הוא הגדיל את חיוכו. נתתי לו מכה עם המרפק וצחקתי. בדיוק באותו הזמן איתי יצא מהכיתה, הוא נעץ בנו מבט ארוך.
"תזכור את מה שאמרתי לך, דין." אמר איתי והלך, כשהוא מסתובב להביט בי.
"הוא לפחות אמר לך משהו טוב?"
"תלוי איך מפרשים את זה."
"בבקשה תגלה לי." נעצתי בו עיניים מתחננות.
"אין סיכוי."
הלכנו הביתה. וויתרתי על התשובה, ידעתי שאני אגלה בבוא העת.
תגובות (3)
אם את רוצה להעלות הרבה פרקים אז תשמרי אותם בטיוטות ואז תחברי. זה ממש קצר וכואב לי על זה.
תעלי עוד פרקקק בבקשה.
כבר אעלה:-)