זואי שם בדוי

חביתה עם בצל מטוגן וחוטים דקים של גבינה צהובה שנמסה אל תוך הביצים נימוחה בפה, טוסטים בצבע זהבהב, חמאה שהוצאה מהמקרר די זמן כדי שלא תשבור את הטוסטים במריחה, מיץ תפוזים שנסחט ממש עכשיו, וקנקן קפוצ'ינו טרי היישר מהמכונה האמריקאית. ככה בדיוק רוני אהב את ארוחת הבוקר, וככה בדיוק יעל הכינה לו את אותה ארוחה יום יום. ככה כבר עשר שנים.
יעל הייתה בטוחה שהיא מאושרת למדי. היא לא חשבה הרבה על הקונספט הזה, היא העדיפה פשוט לחיות את החיים המאושרים שחשבה שיש לה. היא לא חלמה לבלות חצי שנה באשרם בהודו כדי לגלות את עצמה במסע רוחני מייגע, לא חשקה בשופינג בפירנצה, וגם לא היו לה פנטזיות ללכת לתיאטרון בלונדון. היא הייתה נינוחה איפה שהיא. בית גדול בצפון תל אביב, עץ לימונים, אבוקדו, פומלות, ותפוזים קטנים. גינה של תבלינים ששתלה בעצמה, פטרוזיליה, נענע, ריחן, ובעל. בעל, בעל, בעל. ולא סתם בעל. רוני שני. כל העולם הספרותי ידע מי זה רוני שני. הוא היה השטן של הסופרים הצעירים הלא-מוכשרים, ואלוהים של הסופרים שאהב, ויש לציין – לא היו הרבה כאלה, לפחות לא בראש שלו. הוא היה המבקר הספרותי הכי נחשב בארץ: שנון, חד, פיוטי, ציני, מרושע, ואם זה לא מספיק, הוא היה אחד הגברים הכי נחשקים בעיר. גבוה, שרירי, קירח, מבחירה כמובן, עיניים כחולות חודרות, קול בס, הומור מתוחכם, השרמנטיות באה לו בטבעיות. הוא גם היה נשוי, למורת רוחן של הנשים, לכמה מהן זה ממש לא הפריע להזמין אותו לחדר המיטות שלהן. יעל ידעה את זה, וזה ממש לא הפריע לה. היא התגאתה באיש שלצדה ובטחה בו. היא גם ידעה שלא מעט גבות הורמו למראה האִשה שלצדו. היא לא ממש התאימה, וזאת הייתה הסיבה שלא הצטרפה אליו לכל ההשקות, המסיבות וקבלות הפנים. יעל הייתה אשה… איך נגיד… רגילה. מלאה, שיער חום אדמדם, עור פנים שלא ראה קוסמטיקאית, פה רגיל, אף בלי אופי מיוחד ועיניים ירוקות מלאות בנשמה. זאת הייתה הסיבה שרוני התחתן אִתה, או לפחות זה מה שאמר לה. "כשאני מסתכל עלייך אני יודע שהכל יהיה בסדר. את מרגיעה אותי," התוודה באחד הערבים הרומנטיים הנדירים שהיו להם.
"אתה כל מה שרציתי בחיים," היא ענתה.
אז זהו, שלא ממש.