זה_לא_עוד_סיפור_סינדרלה

"סינדרלה"

בואו… נדבר על זה.

סלחו לי על כל פעם בחיי בה יצא לי להאמין, למאית השנייה, שהסיפור הזה מסופר בצורה המכובדת ביותר. כן.. על אף שהחיים באמת קלים יותר לגברים, אני מודה, שלהיות אישה זה אחר לגמרי..
סוף סוף העולם מבין עד כמה "לחכות לאביר שיציל ויגאל אותך מיסורייך." זה הדבר הכי פתטי שקיים.. או לפחות, מקווה שלא יתקיים..

אנו חיים בעולם בו נשים מסוגלות לקבל החלטות לבד, בלי שיחליטו עבורן. חלומן הוא שלהן, ובשבילן. הן לא צריכות להישען, ולא לבקש דבר. הן מסוגלות לחלום- להעז- ולבצע.

אז… מה בעצם קוסם לנו בסיפור 'סינדרלה'?! הנסיך?! הכרכרה?! הפיה הטובה?! או אולי 'סינדרלה' שכולה תמימות וטוב לב..?! האם בכלל, רשעותן של האם והבנות (האחיות החורגות המכוערות והרעות) הוא שכובש את ליבנו, להבין את הרשע, ואף, לחוש קנאה בדיוק כמוהן?!

'סינדי', 'סינדרלה', כל אחת יש בה מן 'סינדי' שכזו.
לא פעם אני מוצאת עצמי חושבת שאם לא אעשה דבר, יפול מהשמיים משהו מקסים כזה. איזשהו קסם, בצבע כחלחל כזה, מתהדר בנוצות.. אופס, קפצה לי לראש 'קרואלה דה ויל'. זו הפעם הראשונה שאני כותבת על 'סינדרלה'.

בכל מקרה, הייתה גרסה כזו ממש טובה, פעם.. בשנה שבה נולדתי. הייתי חוזרת על אותה הקלטת, בצורה המהנה ביותר. לא היה ממיר "הוט" או "יס", אח כמה שהם היו מובילים לתחרותיות בתחילת שנות ה-2000. (כמובן, בשלב מסוים גם אנחנו הפכנו להיות חלק מהתחרות בין החברות. כל אחד מציג מה טוב בחברה בה הוא נמצא.) בכל אופן, היה מרתון קלטות חוזרות ונשנות. בכל פעם, הייתי מתרגשת כשהקלטות, עם האיכות הגרועה ביותר, היו מעניקות לי ולאחותי הגדולה כל כך הרבה רגעי יחד וצחוק. זמן ומחשבה על כל דבר ודבר.

אהבתי את הייחודיות הזו שהיה ל- גרוטאה עם ה-"תחת השמן".. הטלוויזיה החייזרית ההיא, שעוד זכיתי בעידן טכנולוגי שכזה לחוות קצת מרגעי הקסם, העצבים שהיא הביאה, וגם הביחד שהיה בה.

אהבתי חוקים, עונשים, למרות הקושי שבהם, זה תמיד היה מחנך, ושוב, מקרב אותי ואת אחותי אל המריבה הבאה, או הצחוק המתגלגל הבא שיבקע מגרוננו בעודנו צופות באותה הקלטת בפעם המיליון.

אז.. 'סינדרלה'? אה, כן.. בכל אופן, הגרסה הכי מעולה שעשו. סינדרלה עם שחקנים מכל הסוגים והמינים.

מה זה אומר בדיוק?

סינדרלה הייתה אפרו אמריקאית. היא שרה כל כך יפה, עד כדי כך שהשירים זכורים לי עד היום. ולטלפון הנייד החכם שלי, כמובן.

הנסיך היה סיני,
האם והאחיות החורגות שלה היו גם כן לא דומות בשום אופן כזה או אחר לכל 'טייפ' 'סינדרלי' כזה או אחר…
לא 'לטייפ' המוכר, הישן, והידוע.

זה היה מיוחד כל כך.. בנוסף הזמרת: "וויטני יוסטון" המופלאה מכולן, הייתה 'הפיה הטובה'. זו שכל משאלה מגשימה.

זה היה כל כך מקסים לראות גיוון בשנים בהן היה כל כך מעט..
שנים בהן #קבלת_השונה לא הייתה עולה על סדר היום.

היה לי איזה קטע מוזר, בכל פעם כשהייתי מתיישבת בסלון עם המבט המופתע שכל ילד וילדה מעיפים לעברה של 'הטלוויזיה המפלצתית' ההיא, היה לי איזה רגע כזה שהייתי כל כך רוצה להיות שם. בתוך האגדה הזו. רק להישאב פנימה לכמה רגעים, ולחזור מיד אל הסלון החמים.

לא אהבתי אף פעם שכל האגדות הללו מסופרות על נשים שמחכות לנסיך, בדמותן שלהן, מנקות, או סתם בנות פשוטות בעולם כזה. וגם אם לא ממש פשוטות, אז ממש נחשבות, בנות אצולה. יפיפיות. מבחינת הכל. זה יופי לא ממומש. יופי שגרם לי לקנא המון. "למה אני לא בלונדינית כמו 'סינדרלה'? יפה כמוה? רזה? למה יש לי עיניים חומות במקום כחולות כאלה?!"

'Well'
"?!I was born this way, right hun"

יש משפט אותו סבתי היקרה נוהגת לומר: "כשאדם שואל אותי, מדוע אני נראית כך, אני עונה לו שישאל את בורא עולם מדוע ברא אותי כך."

זה כל כך מחזק אותי לשמוע כזה משפט חכם. על מה יש להתלונן אם ככה נוצרנו?!
אף אחד לא מושלם. רק הפילטר בסנאפצ'אט.. וגם הוא לא אמיתי איתנו..

הוא גורם לנו לשנות את הערכה שלנו כלפי עצמנו, לחשוב שעלינו להיראות בדיוק כך. מפולטרים, יפהפיים. ממש נסיכים ונסיכות 'פייק סינדי', 'פייק צ'ארמינג'… 'אופס'?!

הייתי רוצה לומר: נדפקנו, אך גם אני כבר נמצאת בתוך כל אלה. אחרת לא הייתי נמצאת גם כאן, באתר. 'שיט', העולם הווירטואלי כובש גם אותי.

המרדף אחרי 'סינדרלי' על עקבים ושמלה כחלחלה עם נצנצים שמסוגלת להאיר את כל רחבת הריקודים בנשף סיום בית הספר, הוא הדבר הכי מגוחך שיכולתי לחשוב עליו אי פעם..

למרות שבסוף נסעתי לנשף הסיום, לא הייתי סינדרלה של אף אחד, אלא רק של עצמי. וזה העניק לי המון. בין המוני הבנות הכי יפות שתמיד רציתי להיות כמוהן, עבורי הייתי מספיק סינדרלה.

זה חשוב להרגיש סינדי בתוך תוכך, מבלי לנסות להגיע לפרפקשיין שלא קיים בשיט.

אז יאללה מה את מחכה פה 'לפרינס_לא_קיים_צרמינג'?!
רוצי להגשים את עצמך, השאר כבר יגיע יחד עם כל מה שאי פעם תגשימי. וכן, זה כולל נפש תאומה.
ולא, 'סינדרלה' את לא.
את אישיות, את אנושיות, את הכל.