הרעש מאחורי השתיקה- פרק 9.

"אני.. אממ.." התחלתי לגמגם, שמישהו ירה בי עכשיו!
"טוב ניראה לי שאני אשאיר אותכם לבד" היילי אמרה ויצאה עוד לפני שהספקתי לעצור אותה. שיט.
נשארנו רק אני ורובי. היה שקט.
"תקשיבי ריילי…" הוא התחיל להגיד.
"לא! תקשיב אתה, כן, אממ.. אני אוהבת אותך אבל, כאילו…"
"ריילי" הוא עצר אותי.
"מה?" שאלתי בשקט.
"אני…אני לא מרגיש כמוך, אני עדיין אוהב את היילי" הוא אמר קצת בשקט.
הלב שלי הפסיק לפעום לשנייה ואז הרגשתי איך הוא מתכווץ, כאילו תקעו לי סכין בתוך הבטן.. ומסובבים..ומסובבים..
"אני יודעת, זה בסדר.." אמרתי לבסוף
"אנחנו.. אנחנו עדיין יכולים להישאר ידידים, נכון?" הוא שאל עם ניצוץ של תקווה בעיניו.
"בטח" עניתי כמעט בלחישה.
"חיבוק?" שאל.
חייכתי חיוך קטן.. והוא עטף אותי בזרועותיו לחיבוק רופף וקטן.
"ניפגש בשיעור" הוא אמר ויצא.
בשנייה שהוא יצא כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי, נצמדתי לקיר ונפלתי לישיבה, ואז פשוט… בכיתי.
ולא הצלחתי להפסיק. ברור שקיוויתי, שאולי.. אולי הוא מרגיש אליי משהו קטן.
אבל עכשיו אני מבינה שהוא בחיים לא יפסיק לחשוב על היילי, בדיוק כמה שאני מאוהבת בו.. הוא מאוהב בה.
אנחנו כלכך פתטיים.
ואז הדלת נפתחה. זה לא הזיז לי , ממילא לאף אחד לא אכפת.. מי שפתח את הדלת בטח יסגור אותה עוד כמה שניות..
"רייל…" שמעתי את קולה של היילי והיא מיהרה לשבת לצידי.
"זה בסדר…" אמרתי לה כשהיא ליטפה את שיערי, מנסה לנחם אותי ללא הצלחה.
"הוא הבטיח שנשאר ידידים" המשכתי ביריקה.
היילי פלטה גיחוך מריר מפיה.
"אבל את יודעת הייל" אמרתי לה והיא הרימה אליי את ראשה.
"אני לא יכולה לכעוס עליו" שיחקתי באצבעותיי.
הדלת נפתחה בשנית , מה שגרם לשתינו להרים את ראשינו.
דין עמד שם.
אויי נווו.
ראיתי את הניצוץ בעיניה של היילי כשהיא הסתכלה עליו. אבל הוא הסתכל עליי. רק עליי.
בבקשה שילך.
מחיתי את הדמעה הקטנה שנשרה מעיני.
והתאפסתי על עצמי, נזכרתי באתמול… הוא יודע שמישהו פוגע בי.. הוא יודע הכל. שיפסיק לדעת הכל!
"אממ, אנחנו באמצע" נפלט לי. אוח ריילי.
הוא המשיך להביט בי לכמה שניות. ואז.. הוא פשוט יצא.
"הוא כזה חתיךך, וראית איך הוא הסתכל עלינו. הוא פשוט בהה, בדרך כלל, הוא היה עונה משהו מתוחכם כזה..כי זה דין את יודעת, אבל.. הוא פשוט שתק! רייל זה אומר משהו…" היילי קפצה.
"מה זה אומר בדיוק?" גיחכתי במרירות.
"לא יודעת, אבל זה היה מוזר" אמרה.
"אני פשוט אלך עכשיו, ואשאיר אותך כאן…לבד" אמרתי בעדינות וקמתי כשהיא עדיין הרהרה לעצמה למה-דין-לא-ענה-לי.
יצאתי מהכיתה כשיד גדולה משכה אותי אל מאחורי הלוקרים.
"את בסדר?" הוא שאל.
"לעזאזל, מה לא בסדר איתך?!" השתחררתי ממנו.
הוא הורס לי את כל התדמית של הילדה השקטה והבלתי נראת. אם הוא ימשיך לדבר איתי.. אנשים עוד יתחילו לשים לב אליי, ואז שנותיי האחרונות בתיכון יהיו סיוט.
אף פעם לא רציתי להתבלט.
רציתי להיעלם בין כולם.
להיות נסתרת.
שיחשבו שאני סתם עוד אחת.. שלא ידעו עליי.
בתיכון- אם מכירים אותך, יודעים עלייך הכל! ואני לא רוצה שידעו עליי. שום דבר.
לא על זה שאני יתומה מאמא ואבא.
לא על האבא החורג והאלכוהליסט שמשאיר לי הרבה מתנות על הגוף.
לא על האח הקטן שאני צריכה לגדל לגמרי לבד.
אני לא רוצה את כל זה. פשוט לא.
"את בכית"
"מה אכפת לך?" שאלתי בכעס.
"אכפת לי.." הוא ענה ותפס שוב בידי.
"אתה אפילו לא יודע איך קוראים לי" יריתי לעברו, משחררת שוב את ידי ומידו והולכת משם. לא בורחת. הולכת.
משאירה אותו לגמריי לבד…מאחורי הלוקרים.