הרעש מאחורי השתיקה- פרק 7.

#Noam# 22/02/2014 10 תגובות

מקווה שיהיו תגובות ..
שבוע טוב:)

ירדתי במדרגות למקלט הישן של בית הספר, או איך שהמנהל מכנה אותו , "כיתת ריתוק".
הכיתה הייתה ריקה, נאנחתי ובאתי לצאת. בטח אין בכלל ריתוק היום, או מורה שישגיח.
אני שונאת את המנהל הזה.. בדיוק כמו את הבת שלו!
"לאן את חושבת שאת הולכת גברת מדסון?" בדיוק כשבאתי לעלות בחזרה במעלה המדרגות המורה לכימיה ירדה לקראתי. יופי, פשוט יופי.
חזרתי בחזרה לכיתת הריתוק בעוד היא נכנסת אחריי.
"ללעוג לבת של המנהל… לא מעשה חכם במיוחד, יחסית למחוננת.." היא סיננה.
נאנחתי והתיישבתי על אחד הכיסאות.
הוצאתי את ספרי מתמטיקה, אם אני כבר כאן..
אחריי כמה דקות שמענו מישהו יורד מהדרגות לעבר הכיתה, בגלל שהכיתה היא מוגנת (מקלט) שומעים הכל…
המשכתי לעשות שיעורים, בטח עוד איזה מבריזן.
"שלום" שמעתי את קולו.
אויי לא.
"הוו, שלום גם לך אדון דין, גם לריתוק אתה מאחר?" שאלה אותו המורה.
"עשיתי משהו.." הוא אמר ואז פנה להביט בכלל הכיתה, רואה שאין תלמידים, עד שהוא קלט אותי.
המשכתי לעשות שיעורים, מנסה להתעלם ממבטו הקצת מופתע אך ללא ספק מרוצה.
לעזאזל.
הוא התקדם ישירות אליי והתיישב בכיסא לידי. מניח את התיק שלו בזריקה על השולחן. נוו באמת..
הוא רכן אליי.
"היי" הרגשתי את נשימותיו בעורפי.
"דין, תמצא לך מקום אחר" אמרה המורה עוד לפני שהספקתי להגיב אליו, תודה המורה. תודה!
"מה, למה?" הוא התרחק ממני ושאל לא מבין, קצת מעוצבן.
"אתה בריתוק, לא ברחוב" אמרה לו.
"מה הקשר?" הוא שאל בכעס ונשען לאחור, מניף את ידיו לאוויר.
"דין אני ביקשתי שתעבור, אז תעבור!" היא צעקה עליו.
הוא נאנח וקם ממקומו, עובר לשולחן שמאחוריי.
תמיד שמעתי לי שדין הוא דיי 'באד בוי' של הבצפר.. זה גם אחד הדברים שגורם לכל הבנות להימשך אליו.
אבל בכל הפעמים שהוא דיבר איתי הוא כלכך לא היה נראה כזה.. זאת אומרת, אין לי מושג איך הוא אמור להתנהג אבל…, טוב דיי אני חייבת להפסיק לחשוב עליו!!
המשכתי בשיעורי הבית כמה דקות, לא כלכך התרכזתי בהם, חוץ מזה שכבר טחנו את החומר הזה מלא, ואני רק מתרגלת…
העפתי מבט קטן לאחור ורק אז קלטתי שדין פשוט בוהה בי, מה שגרם לי לסובב את ראשי במהירות בחזרה לשיעורי הבית.
אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני, דין, מהשנייה הראשונה שנפגשנו הוא לא מניח לי. זה מתחיל קצת לעצבן..
"אני יוצאת לכמה דקות" המורה אמרה וקמה ממקומה.
הרמנו אליה את מבטנו והנהנו.
היא מיהרה לצאת מהכיתה ואיתה דין מיהר להתיישב לידי בחזרה.
"היא…המורה תכעס" הסתובבתי אליו וניסיתי להסביר בשקט.
"המורה לא פה" הוא אמר בחיוך.
"אבל, היא עוד כמה דקות תחזור.. זאת אומרת.."
הוא צחק.
אוף. הביטחון הזה שלו..
"את כזאת תמימה" הוא אמר בזמן שאני הסתכלתי עליו לא מבינה.
"היא לקחה את התיק שלה,היא לא תחזור" הוא הסביר.
"מ..ה? בכלל..?" שאלתי, היא לא אמורה להשגיח עלינו? זה ריתוק!
"רואים שזאת הפעם הראשונה שלך בריתוק" הוא אמר בחיוך.
חייכתי חיוך קטן.
"תגידי.." הוא הרצין בשנייה.
"אתמול, היית במסעדה שלך?" שאל.
"המסעדה שלי.." גיחכתי, בחלומות שלי היא תהיה המסעדה שלי.
"המסעדה שאת עובדת בה" הוא תיקן את עצמו בחיוך.
"כן, הייתי בה" אמרתי, נזכרת בביקור שלו אתמול במסעדה.
"לא ראיתי אותך שם.." אמר וכיווץ את גבותיו.
"אולי עדיין לא הגעתי, עבדתי בערב" שיקרתי.
"חיפשתי אותך" הוא אמר.
"או..תי?" לא הבנתי, אז הוא כן חיפש אותי…
"כן, אני יכול לבדוק משהו?" הוא שאל והתקרב אליי.
עוד לפני שהספקתי לענות או להבין מה הוא רוצה ידיו נשלחה לשערי והסיטה אותו מעורפי.
"ידעתי" הוא מילמל וחשף את הפצע שאבי השאיר לי לפני מספר ימים.
הפצע שגרם לי לפזר את שיערי כדי להסתירו.
העפתי את ידו מתוך אינסטינקט.
"איך..אתה..?" שאלתי לא מבינה, קמה מהכיסא בניסיון להתרחק ממני.
איך הוא יודע?
"תירגעי" הוא תפס בידי וגרם לי לשבת בחזרה על הכיסא.
"אני ראיתי את זה, אתמול, כשברחת בוכה.." הוא הסביר. קיבינימט.
מה עשיתי כלכך רע, אני לא מבינה. למה כל הצרות נדבקות דווקא אליי?! לעזאזל!
"לא בכיתי" הכחשתי.
"אני ראיתי אותך" הוא אמר וחייך חיוך קטן, מאשר לי שאין לי סיכוי להכחיש, כי הוא לא יאמין לי.
נאנחתי.
"מה, בגלל הבלונדיני ההוא?" שאל.
לעזאזל , איך הוא יודע הכל?
"ראיתי אותך בורחת ממנו, לפחות ככה זה היה נראה. הייתי חייב לבדוק מה איתך" הסביר כאילו קרא את מחשבותיי.
"רצת אחריי??" שאלתי לא מבינה, טיפה בשוק.
"לא הייתי צריך?" שאל.
"לא.. זאת אומרת, לא! לא היית צריך" אמרתי. מה-הוא-פאקינג-רוצה-?
"דאגתי לך, לא אוהב לראות בנות בוכות" הוא התקרב , מה שגרם לי להתרחק.
הוא גיחך.
"מי עשה לך את זה?" שאל והצביע על עורפי.
"אף אחד" ירקתי.
"אני יודע שמישהו עשה לך את זה" הוא אמר. שוב..בביטחון.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בשקט וברחתי מהכיתה.
למה החיים שלי חייבים להיות כלכך מסובכים?

"הבאת את זה?" שאל רוס.
"כן בטח, עבדתי על זה כל ההפסקה. אתה תמות על זה" אמרתי בעוד אני פותחת את תיקי.
"אני מת כבר לראות את זה" אמר ושיפשף את ידיו.
"שיט" מלמלתי וחיטטתי יותר בתיק.
"מה?" הוא שאל לא מבין.
"לא זה לא יכול להיות, זה היה כאן" אמרתי ושפכתי את תכולת התיק על הרצפה בחדר האחורי שבמסעדה.
"לא לא לא, זה נפל לי מהתיק אני לא מאמינה" מלמלתי.
"תירגעי, תעשי אחד חדש. לא קרה כלום" אמר רוס, מנסה להרגיע אותי.
"לא. עבדתי עליו קשה, אוף" אמרתי וזרקתי את התיק הריק לריצפה.
"רייל, יש לך אורח" רוז, אחת מהמלצריות אמרה לי בחיוך.
יצאתי בכעס מהחדר , עוברת במטבח ויוצאת לדלפק, נתקפת בחיבוקו בקטנטן של טומי.
"הוו, שלום לך" צחקתי ופרעתי את שיערו.
"אני לא מאמין שאת עושה את זה גם לי" אמר תומאס שבדיוק עבר שם עם מגש.
צחקתי והכנסתי אותו למטבח, טומי בא לפעמים למסעדה, כשהוא לבד בבית וממש משעמם לו, אני משאירה אותו לבד בבית רק שבשעות הצהריים, שאני בטוחה ש"אבא" לא יבוא הביתה , הוא בא רק בשעות הערב…בגלל זה אני כלכך ממהרת לחזור אחריי המשמרת.
"היי טומי, רוצה לעזור לי?" שאל רוס בחיוך כשהוא בדיוק יצא מהחדר האחורי.
רוס הוא באמת אחד האנשים שאני יותר מאוהבת, הוא תמיד היה מתנהג אליי ואל טומי כלכך יפה. הוא לא יודע ש"אבא" שלי הוא אלכוהליסט שמרביץ לי אבל הוא היחיד שיודע ששני ההורים שלי נפטרו, כל השאר יודעים שאמא שלי נפטרה, אבל חושבים ש"אבא" שלי הוא אבי האמיתי… גם טומי חושב ככה.
"אני יכול לעזור לריילי?" שאל אותו טומי.
"לא חמוד, אחותך צריכה לעבוד עכשיו, בוא אני אבקש מרוברטו להכין לך קינוח" הוא אמר והוביל אותו לכיוון הטבחים.
"סופלה, אני רוצה מהסופלה" ישר טומי קפץ בהתלהבות.
אני ורוס צחקנו.
"אתה תקבל סופלה" אמר לו רוס ואז סובב אליי את ראשו.
"לכי לעבוד, הכל בשליטה" הוא פקד עליי בחיוך.
הנהנתי בחיוך והלכתי לכיוון הדלפק.