הרעש מאחורי השתיקה- פרק 5.

"הוו אתה בטח מחפש את…"
"מריה מה קורה פה?" שאל רוס את מריה ונגע בכתפה.
"הוא מחפש את.."
"את מי אתה מחפש?" רוס קטע אותה ושאל את דין.
"מישהי שעובדת כאן" ענה דין והסתכל על מריה שתמשיך את דבריה , אך לפני שהיא הספיקה להגיד משהו רוס התחיל לדבר.
"אוקיי.. יש את מריה" הוא הצביע על מריה ואז אמר את השמות של המלצריות והצביע על כל אחת ואחת מהן.
"וזהו, מריה, מריס, אריה, וליליה ורוז" רוס סיים.
"שכחת את.."
"לא שכחתי אף אחת" קטע רוס את מריה שוב בעצבנות.
"אבל לא אמרת את.."
"מריה אין לך עבודה לעשות?" הוא צעק עליה ואז פנה לדין.
"אלה המלצריות, אבל אני לא משחרר אף אחת באמצע עבודה" הוא אמר לו.
"זאת לא אף אחת מהן" דין נאנח.
"כי זאת.."
"מריה-תכנסי-למטבח-!" גער בה רוס לפני שהספיקה להוציא את השם שלי מפיה.
מריה נכנסה בעצבנות ונעצרה כשראתה אותי.
"ידעתי שאת כא…" היא צרחה וסתמתי לה את הפה עם ידי.
"ששש" השתקתי אותה.
"מצטער, לא יכול לעזור לך יותר מזה" שמענו את רוס אומר.
"לא פתרתם מישהי לאחרונה?" שאל דין, וואו הוא כזה עקשן!
"לא פתרנו אף אחד" אמר לו רוס בעצבנות קלה.
"אוקיי, תודה" אמר דין והתרחק מהדלפק.
רוס הנהן לו ונכנס למטבח.
"תודה תודה תודה תודה" קפצתי עליו בחיבוק.
"את חייבת לי" הוא אמר בחיוך.
"מחר יהיו לך 300 עותקים של כרזות בכל העיר!" אמרתי לו. הבטחה זו הבטחה, או במקרה שלי.. טובה.
"לא צריך כרזות, רק צריך שתציירי את זה יפה" אמר.
"אתה מתכוון לכתוב.."
"כן, אבל שיהיה י…"
"על מה אתם מדברים, רייל החתיך מאתמול חיפש אותך" קטעה אותנו מריה ופנתה אליי בעצבנות.
אני ורוס הסתכלנו אחד על השנייה ואז צחקנו.
"מה מצחיק?" התעצבנה מריה.
"את לא מבינה רמזים" אמרתי לה.
"איזה רמזים…הוו, את מתחמקת ממנו?" שאלה.
הנהנתי.
"רגע.. מהחתיך?" שאלה לא מבינה.
"לא בדיוק מתחמקת, פשוט מעדיפה לא לראות אותו.." אמרתי.
"מה, למה?" שאלה מריה לא מבינה.
"הוא עשה לך משהו?" התערב רוס.
"לא לא, מה פתאום" צחקתי.
"אתם מכירים אותי, אני בנאדם פדחן.. " מלמלתי אליהם ויצאתי לכיוון הדלפק. מישהו צריך לנקות אותו , לא?

"שיט שיט שיט" מלמלתי ורצתי במעלה המדרגות.
"טומי, טומי" צעקתי כשנכנסתי לביתי.
"אני פה" הוא צעק מחדרו.
רצתי לחדרו ופתחתי את הדלת, הוא שיחק באחד הרובוטים שלו וכשפתחתי את הדלת הוא הביט בי.
נשמתי לרווחה.
"איפה הוא?" שאלתי.
"תירגעי רייל, הוא עדיין לא הגיע." הוא אמר בחיוך.
נאנחתי.
"סליחה שאיחרתי" נכנסתי לחדרו.
"כולה חצי שעה, אני כבר ילד גדול- אני יכול לדאוג לעצמי" הוא אמר לי כשהתיישבתי לידו על הרצפה.
"לא איתו, אתה לא מספיק גדול" אמרתי לו.
הוא הביט בי.
"איך ה..העורף?" שאל.
הרמתי את ידי לעורפי והוזזתי מעט את שיערי.
"זה עדיין טרי" הוא אמר.
צחקתי.
"ממתי אתה נהיית מבין גדול ברפואה?" שאלתי אותו ופרעתי את שיערו.
"ממתי שאבא התחיל לתת לך מכות יותר רציניות" הוא אמר.
החיוך ירד מפני.
"אתה לא צריך לדאוג בקשר אלי, אני מסתדרת כל עוד לא קרה לך כלום" אמרתי לו בשקט.
"זה עדיין כואב נכון? עברו יומיים מאז שהוא עשה לך את זה והפצע עדיין מחליף צבעים ומדמם מכל תנועה לא נכונה שאת עושה" הוא אמר בתוקפנות.
"לעזאזל טומי, אתה רק בן 10!" אמרתי לו.
"אני רוצה להגן עלייך ריילי" הוא אמר.
"אין לך ממה להגן עליי" אמרתי לו.
"אני רוצה להגן עלייך ממנו, כשהוא שיכור הוא לא יודע מה הוא עושה" אמר.
"טומי אתה קטן" הסברתי בעדינות.
"אני לא קטן!" הוא צעק.
עצמתי את עיניי.
"טומי… בבקשה" התחננתי.
הוא הסיט ממני את פניו , מסתכל לצעצועים שהיו על מיטתו במקום עליי.
"אני הולך לישון" הוא אמר בשקט ונעמד.
הנהנתי בשקט.
קמתי גם ויצאתי מחדרו, לא לפני שאני מעבירה מבט אחרון אליו.