הרעש מאחורי השתיקה- פרק 2.

כניראה שקיבלתי מכה קטנה כשנתקלתי בו , כי הפצע החתך העמוק שהיה בידי נפתח וכל היד שלי הייתה מלאה בדם מתחת לחולצה הארוכה שלבשתי.
"א..אני צריכה ללכת" מלמלתי.
לקחתי מידו את כל הדפים ורצתי לשירותים.
זרקתי את הדפים על הרצפה והורדתי את החולצה, אין אף אחד בבצפר .. אין לי מה לדאוג.
נשארתי עם גופיה, שטפתי את החתך בברז. המים גרמו לחתך לשרוף מעט.
למה . למה כל הצרות קורות לי . למה??

"היי" אמר לי רובי בבוקר.
"היי" אמרתי לו בעייפות. "איפה היילי?" הוספתי.
"חולה" אמר בפשטות.
"טוב בוא נכנס לכיתה" אמרתי לו.
הוא הנהן ובא להתקדם אך שנייה אחר כך עצר.
"מה?" שאלתי.
"איפה הצמה שלך?" שאל.
"אסור לפזר את השיער?" שאלתי, מנסה להתחמק מהסיבה האמיתית.
הסימן ש"אבא" השאיר לי בצוואר הולך להישאר לי דיי הרבה זמן..
"לא סתם..אני רגיל לצמה שלך" אמר בחיוך.
חייכתי חיוך קטן..אני סתומה שאני אוהבת אותו, פשוט סתומה.
"טוב.. בואי ניכנס"אמר לי כשקלט שאני בוהה בו, כבר הזכרתי שאני סתומה?!
"בוא" מלמלתי והתקדמנו לעבר הכיתה. מתפלשים בין מליוני תלמידים שהיו במסדרון.
"תיזהרי טיפשה" היא אמרה בקול המפורסם שלה כשנתקלתי בה בטעות.
איימי. איימי קרטנר.
הבת של המנהל, הילדה הכי מקובלת בבצפר, מאוהבת קשות בדין.
עיניים ירוקות בהירות מעורבות עם כחול, שיער בלונדיני , שפתיים גדולות …יפה, יפה מאודד! והיא לא שוכחת להזכיר את זה לכולם. כל הזמן.
"ס..סליחה" מלמלתי אליה בשקט.
"עזבי אותה" רובי אמר לי ומשך אותי בהמשך המסדרון.
"חנונים.." שמענו אותה מגחכת שנייה לפני שהתרחקנו.
נכנסנו לכיתה , רוב התלמידים כבר היו והתעסקו באיזה ספר ביולוגיה או היסטוריה..בכל זאת, כיתת מחוננים.
התיישבתי ליד רובי.
"את יודעת.." הוא חייך אליי.
"דווקא יפה לך פזור" אמר.
אני חושבת שבאופן אוטומטי חיוך עלה על פניי, שלא לדבר על זה שהאדמתי כמו מטומטמת.
"אתה חושב?" שאלתי.
הוא בה לענות אבל המורה קטעה אותו.
"שלום" היא פתחה ובלי לומר יותר מזה חילקה דפים.
"בוחן פתע." אמרה בחיוך.
טוב זה לא כזה מפתיע כשכל בוקר יש "בוחן פתע"…
נאנחתי כשהמורה הניחה את הבוחן עם החומר שלמדנו אתמול.
"שלום" נכנס מישהו וגרם לכל הכיתה להרים את הראש מדף המבחן.
"דין מה אתה עושה פה?" שאלה המורה.
כל הבנות התחילו לבהות בו בצורה מפחידה ביותר.
פאק.פאק.פאק.
אחריי מה שקרה אתמול .. אני ממש לא רוצה שהוא יראה אותי.
ברחתי כמו מטומטמת!
הרמתי את הקלסר , מסתירה את פני.
"אני מחפש מישהי" אמר.
טוב, הוא בטח לא מחפש אותי..אבל בכל זאת.
"מה את עושה?" לחש לי רובי.
"כלום" עניתי בפשטות.
"טוב.. אני חושב שהיא לא כאן, לא משנה" הוא אמר ויצא מהכיתה.
"את מסתתרת מדין?" רובי גיחך.
"מה? למה לי לעשות את זה רובי?" שאלתי אותו עושה-את-עצמי לא מבינה על מה הוא מדבר.
"לא יודע, אבל זה בדיוק מה שעשית" אמר.
"תלמידים להמשיך במבחן" גערה המורה ומנעה ממני לענות לו.

"לא טומי, אתה לא יכול לצאת לבראיין עד שאתה לא גומר את השיעורים שלך" אמרתי לטומי שהתעקש ללכת לחבר שלו במקום לעשות שיעורי בית.
"בבקשה ריילי. אני חייב ללכת עכשיו, עוד מעט מתחיל המשחק. אני אאחר" התחנן.
נאנחתי.
"טוב בוא, אני ממילא צריכה ללכת לעבודה, אני אלווה אותך" אמרתי.
"ישש" הוא קפץ בשמחה.
"אבל אתה גומר אחר כך את כל השיעורים" הבהרתי לו.
"בטח , ברור" אמר בהתלהבות.
אני עובדת בקפה, מסעדה מקומית קטנה. בכל זאת… אבא שלי לא עובד. הוא רק שותה.
מאיפה הכסף לכל השתייה שלו, אין לי מושג!
ואני צריכה כסף לדברים בסיסיים, בגדים לטומי, תרופות, אוכל.. אומנם הכסף לא מספיק להכל. אבל אני מסתדרת.

"אני מדמיינת, או שפיזרת את השיער?" שאלה אותי מריה בהתלהבות כשנכנסתי לעבודה והתחילה לגעת בשיערי השופע והשטני.
"כןכן.." גיחכתי.
"השיער שלך מושלם , בייב" היא צעקה בהתלהבות וכל המסעדה הסתכלה עלינו.
"משוגעת, אני צריכה להתחיל לעבוד" אמרתי לה צוחקת.
"וואוו" היא אמרה מהופנטת והסתכלה על משהו מאחוריי.
"מה?" שאלתי לא מבינה.
"שולחן 10, הנה אני באה" היא אמרה ומיהרה לקחת מגש.
הסתובבתי והסתכלתי לשולחן 10.
שיט נוו. כמה אני עוד צריכה להתחמק ממנו?