הרעש מאחורי השתיקה- פרק 13.

הבטתי לכל מצדדים על מנת לוודא שהיילי ורובי לא יציצו מאיזה פינה. הבטתי שוב על סוף המסדרון, שם ישב דין עם כל החברים שלו שצחקו מבדיחה שאחד מהם אמר.
יצאתי ממאחורי הלוקרים והתפללתי שדין ישים לב שאני עוברת, יותר מזה התפללתי שהוא יתייחס אליי ולא יתעלם ממני, דבר שללא ספק יכל לקרות. הרי אנחנו לא באותם המעמדות.. הוא בטח מתבייש בעצם העובדה שהוא בכלל מכיר אותי. למרות שהוא זה שבעצם התעקש להכיר אותי.
נשמתי עמוק ועברתי לידם, מנסה לבלוט בין כל הבנות שגם מנסות לקבל תשומת לב מדין אדמס מלך התיכון.
היו כמה בנות שעברו כמה פעמים ברצף, אני מנחשת שהבנים התעלמו מהן בכוונה מלאה.
אחריי שכבר עברתי אותם נשמתי לרווחה, אומנם דין לא שם לב אליי, אבל כשאני חושבת על זה.. הייתי כלכך בלחץ רק לעבור לידו שאם הוא היה קורא לי בכלל לא הייתי יודעת מה לעשות עם עצמי. למרות ששחזרתי לעצמי את המילים בראש כמה וכמה פעמים.
טוב לגמרי דמיינתי איך אני צורחת עליו מול כולם שיעזוב אותי ונותנת לו סטירה לקינוח, גיחכתי רק מעצם המחשבה עליי מעיפה לדין אדמס סטירה. כן.. יש לי דמיון מפותח.
ואז מישהו קרא לי, הגוף שלי שוב הקשיח כשזיהיתי את קולו של דין. לעזאזל. שינוי בתוכניות.
לברוח?
'לא!', התת מודע שלי צעק לי 'הוא כבר ראה אותך, את לא יכולה לסגת'
אחריי ויכוח סוער עם התת מודע שלי כבר לא הייתה לי ברירה.
דין נעמד מולי בחיוך ענק שהיה מרוח על פניו.
"היי" הוא אמר. והחוסר ביטחון אכל אותי..
אני לא יכולה לעשות את זה, לא כאן מול כולם.
"אנחנו צריכים לדבר" כמעט לחשתי.
"מה?" הוא רכן אליי כדי לשמוע יותר טוב, ממש רכן, רכן כלכך שיכולתי לראות מבעד לכתפי את היילי מרחוק באמצע סיפור סוער לרובי בזמן שרובי נועץ בי מבט.
"שיעור שלישי. אצטדיון. תהיה שם."

כשנכנסתי לכיתה רובי ישר התיישב לידי, הנפיחות ירדה והוא נראה יחסית בסדר.
נראה שהיילי לא ממש שמה לב למצב שלו כי מסתבר שהשכן החדש והקנדי שלה מלהיב אותה הרבה יותר. ממה שהיא הספיקה לספר לי בשתי דקות הראשונות והיחידות שראתה אותי עד שהמורה נכנסה לכיתה.
לעומתה, רובי לא הפסיק לנעוץ בי מבטים שמאוד השתדלתי להימנע מהם.
אני ממש רוצה להסביר לרובי, לראות אותו מביט בי ככה, זה מרגיז אותי, זה רק גורם לי לרצות לפצח לדין את הגולגולת המושלמת שלו. מה הוא חשב לעצמו כשהוא עשה את זה?
"ריילי אולי תדברי איתי" הוא לחש לי רבע שעה אחרי שהתחיל השיעור, ישבנו מאחורה, ואחרי מבטים בלתי פוסקים שלו הוא החליט סוף סוף לפנות אליי.
הבטתי בו, אחרי כמה שניות שאני בטוחה שהיו נראות לו כמו נצח.
"אתה שונא אותי?" לחשתי לו.
"לא, אלוהים ריילי, לא" הוא אמר.
נאנחתי בהקלה, זה הדבר העיקרי שבאמת הציק לי. כלכך פחדתי שרובי ישנא אותי.
"אתה מבין שאני לא יכולה לספר לך נכון?" שאלתי אותו לפתע.
"את חייבת לספר לי" הוא האיץ בי.
"היום כל זה יגמר. ואז..אז אני אסביר לך.." אמרתי לו.
"על מה לעזאזל את מדברת?" הוא לחש לי לא מבין.
"אתה תדע הכל היום" אמרתי וסיימתי את השיחה.

השיעור השני נגמר ואחריה גם ההפסקה, את ההפסקה ביליתי בחברת היילי, שסיפקה לי עוד פרטים לא הכי מעניינים על השכן החדש שהגיע אתמול מקנדה, על איך היא עזרה לו עם הדברים, ועשתה לו סיור בשכונה, ואפילו עשתה שיחה קצרה עם אמא שלו.
לפי התיאורים שלה הוא לא שיא היופי, אבל כנראה שמבטא קנדי ממש עושה לה את זה..
"אני שמחה לשמוע שאת לא מסתכלת על חיצוניות סוף סוף" אמרתי לה.
"מתי הסתכלתי על חיצוניות??" היא שאלה נעלבת ונגסה מכריך הטונה שלה.
הרמתי גבה.
"דין לא נחשב, כולן מאוהבות בדין."
גלגלתי את עיניי כשהיא המשיכה בסיפורה על כריס מייקל רובין. או בקיצור. השכן החדש.
התהלכתי במסדרונות הריקים בניסיון לסחוב את הרגליים שלי אל אצטדיון בית הספר?
למה בכלל ביקשתי ממנו שיגיע לשם?
זה הרי בדיוק המקום שהופיע לי בסיוט עליו. 'בדיוק. זה רק יגביר את השנאה שלך כלפיו.'
פתחתי את הדלתות הגדולות של אולם האצטדיון.
כלכך קיוויתי שדין הבין אותי והגיע.
הכל היה חשוך, רק אור על המגרש עצמו.
והוא עמד שם, בדיוק מתחת לאור, ואני יכולה להישבע שהייתה מסביבו מן הילה כזאת.
למרות גופו הגדול והשרירי יכלו לראות את גופו נע באי נוחות.
הוא הסובב כשהדלת נפתחה והרים את מבטו אל היציע החשוך, עיניו נצצו כשהוא כיווץ את גבותיו.
הוא היה יפייפה…
"ריילי?" הוא שאל וידעתי שהוא לא יכול לראות אותי.
לא העזתי לפצות את פי וירדתי במהירות במדרגות. בדרך אל המגרש.
כשדין זיהה את פרצופי כשירדתי הוא חייך והתקדם לעבר המדרגות. אבל עצם העובדה שהוא התקרב גרמה לי למעוד.
"ריילי" הוא קרא ושנייה לפני שהתגלגלתי המורד המדרגות האינסטינקטים המהירים של דין תפסו אותי.
לעזאזל.
"את בסדר?" הוא שאל.
"אני בסדר" התנתקתי ממנו בקרירות וירדתי בחמשת המדרגות האחרונות שנשארו לי.
'תזכרי למה באת לכאן!'
הוא הביט בי בבלבול וירד אחריי.
"תקשיב" הסתובבתי אליו והופתעתי מכמה שהוא קרוב אליי. מתי הוא הספיק להתקרב כלכך?
"הכל בסדר ריילי?" הוא שאל אחריי כמה שניות ששתקתי.
נזכרתי במפגש שלי אתמול עם רובי. נזכרתי במבט שלו. נזכרתי בכעס שלו.
נזכרתי כמה מה שהוא עשה יכול לפגוע בי, ויותר גרוע, בטומי.
כאן התעצבנתי.
"לא" אמרתי בכעס.
"מה?" הוא שאל לא מבין והתקרב עוד קצת.
"לא" אמרתי יותר חזק והתרחקתי.
"שום דבר לא בסדר ושום דבר לא יכול להיות בסדר שאתה בתמונה" המשכתי.
"ריילי על מה את מדברת" הוא ניסה לחייך אבל המבט שלי גרם לו למחוק את חיוכו.
"מה חשבת לעצמך הא? מה חשבת לעצמך שהרבצת לו, סתם ככה, בלי לדעת בוודאות שזה הוא"
"אני הייתי בטוח ש.."
"זה בדיוק הבעיה!" התעצבנתי. "אתה תמיד כלכך בטוח בעצמך שזה גורם לך לחיות באשליה"
"זה לא.." הוא ניסה להגיד אבל לא נתתי לו להמשיך.
"רובי לא מרביץ לי. רובי לא יודע שום דבר. רובי הוא אחד מהחברים היחידים שלי." אמרתי לו.
"ואתה הלכת ופשוט הרבצת לו.." הנמכתי את קולי.
"אני מצטער אני ל.." הוא ניסה שוב לדבר אבל שוב קטעתי אותו.
"מה אתה רוצה ממני הא?" התקרבתי אליו בכעס.
"מה הבעיות שלך. אתה חושב שאם אתה יודע את השם שלי ואם היית כמה דקות בבית שלי אתה יכול להיכנס לי לחיים ולשנות אותם?"
ואז נפל לי האסימון.
"מזה?" שאלתי "מזה התערבות? 'מי הורס לבחורה הכי מסכנה את החיים?'" שאלתי.
"לאא" הוא ענה בתוקף.
"אז מה? מה הקטע שלך? למה אתה לא יכול להתעלם ממני כמו כולם ולעזוב אותי בשקט?" צעקתי.
אני לא חושבת שאיי פעם תקפתי ככה מישהו. אני לא חושבת שאיי פעם הייתי מודעת לעובדה שאני יכולה לתקוף ככה מישהו.
"ריילי את מוכנה לתת לי לדבר כבר לעזאזל!" הוא הרים את קולו.
נשמתי עמוק.
"זה לא משנה עכשיו. אני יודע מי את." הוא אמר והתקרב אליי, כשהתרחקתי הוא תפס בידי בעדינות.
"כל פעם שאני אראה אותך עוברת במסדרון, אין מצב שאני אוכל להתעלם ממך ריילי…" הוא המשיך בשקט.
"אל תפנה אליי, אל תתייחס אליי, אל תדבר אליי, אילו הדברים היחידים שאני מבקשת" הרמתי אליו את ראשי והשתחררתי מידו. מתכוונת שוב ללכת ולהשאיר אותו לבד.
"את תמיד בורחת" הוא תפס בידי שוב.
"אז תבין את הרמז" אמרתי ושוב השתחררתי ממנו כשאני מתקדמת לעבר המדרגות.
"אני אעזוב אותך" הוא צעק כשהתחלתי לעלות במדרגות.
הסתובבתי אליו.
"אבל בתנאי אחד".