הרעש מאחורי השתיקה- פרק 12.
"את יודעת מה עושים לגנבות כמוך?" איימי שאלה והתקרבה אליי, מאחוריה החברות הצפצפניות שלה.
היינו באצטדיון הגדול של בית הספר, הכל היה חשוך, רק אור מעומעם הופיע על איימי וחברותיה.
התרחקתי אחורה, עד שנתקעתי בה. הסתובבתי במהירות אל היילי. "הייל, תודה לאל שאת כאן"
היילי הביטה בי במבט קר וברגע הבנתי שגם היא נגדי.
"הייל מה קורה כאן?" שאלתי והתרחקתי אחורה בזמן ששתיהן מתקדמות אליי משני צדדי.
"את גנבת ריילי, אני חשבתי שאנחנו חברות" היא אמרה לי.
"מה זאת אומרת?" שאלתי לא מבינה בזמן שעוד בנות מוכרות ולא מוכרות שראיתי בבית הספר הגיחו מתוך החשכה, הן הקיפו אותי, מאות בנות כשהמבט הרע מופיע בעיניהן.
"ריילי, ריילי, ריילי" הן לא הפסיקו להגיד.
תהיתי איך כולן יודעות את השם שלי, הרי אני כמו רוח רפאים בבית הספר.
"איך אתן מכירות אותי?" צרחתי אל מאות הבנות שצחקו צחוק פרוע באותו הזמן.
"את גנבת" הן אמרו ביחד.
"אני לא גנבת, מה גנבתי מכן?" צעקתי בפחד אליהן.
"את דין אדמס" הן אמרו במקהלה.
התעוררתי בבהלה מדפיקות הדלת הרמות שנשמעו מכניסת הבית.
הרשתי לעצמי ללכת לישון צהריים מפני שלא עבדתי וטומי הלך לישון אצל חבר.
לעזאזל עם הדין הזה, אני לא מאמינה שגם לחלומות הוא נכנס לי..
התרוממתי בכבדות, טומי בטח רב עם החבר ושכח לקחת מפתח.
"רגע טומי" צרחתי כשהדפיקות המשיכו.
"אתה לא יכול לדפוק בש…רובי?" שאלתי כשראיתי את רובי עומד בכניסה לביתי עצבני ו..פצוע.
"לעזאזל רובי מה קרה לך?" שאלתי אותו כשקלטתי את העין הסגולה שלו.
"בואי תגידי לי את" הוא נכנס לביתי.
הלכתי במהירות למטבח והבאתי קרח.
כשחזרתי הוא ישב על הספה בסגול ובחן את הבית בעצבנות, זה לא שהוא לא היה בבית שלי אף פעם, הוא היה פעמים אחדות וגם זה רק לכמה דקות.. אף פעם לא נתתי לרובי והיילי להיכנס לי יותר מידי לחיים. תמיד פחדתי ש"אבא" יצוץ משום מקום ויעשה בעיות.
עד ש"אבא" התחיל להופיע רק בלילות, הרשיתי לעצמי להכניס אנשים הביתה, וגם זה בקושי..
"קח" הגשתי לרובי את הקרח והוא לקח ממני את הקרח בעצבנות והניח על עינו.
"אני רוצה לדעת הכל ריילי. עכשיו" רובי אמר לי ישירות כשהתיישבתי על הספה היחידה הסמוכה לספה עליה הוא עצמו ישב.
"על מה אתה מדבר רובי, מה קרה לך, מי עשה לך את זה?" שאלתי בדאגה, לא מבינה על מה הוא מדבר.
רובי אף פעם לא הסתבך במכות, לרגע חששתי ש"אבא" גילה שהוא ידיד שלי והלך להרביץ לו בתור נקמה לכך שאני לא נותנת לו לגעת בטומי.
אתמול אחרי שהרביץ לי , הוא אמר לי במפורש "אני עוד אנקום בך".
אף פעם לא הבנתי למה הוא שונא אותנו כלכך, הוא תמיד טען שלקחנו לו את כל האהבה של אמא שלנו, הוא תמיד קינא בככך שהיא אהבה אותנו יותר..
אנחנו-הילדים-שלה.
"דין, דין אדמס עשה לי את זה" רובי פתח את פיו.
דין?
"מה?" שאלתי.
"ואת יודעת מה הוא אמר לי ריילי? הוא אמר לי להפסיק להרביץ לך. ושאם אני לא אפסיק, הוא יכסח לי את הצורה ולא אכפת לו לשבת בכלא על רצח" רובי אמר ועצבנותו התגברה כאילו נזכר בדברים של דין.
"ז..זה מה שהוא אמר לך?" שאלתי.
אלוהים, זה לא טוב, זה בכלל לא טוב.
עד לפני שפגשתי את דין הבעיה היחידה שהייתה לי היא "אבא", החיים שלי מסתבכים יותר ויותר וזה ממש לא מוצא חן בעיני.
לא ידעתי איך להגיב לדברים של רובי, רציתי שהאדמה תבלע אותי חייה, רציתי להיעלם ולהיות נורמלית. רציתי את ההורים שלי. רציתי שהם יהיו פה ויגידו לי שזה סתם היה חלום רע. ש"אבא" לא באמת קיים, שהוא סתם שטן שנכנס לי בטעות לחלום, רציתי שטומי יהיה מאושר ונשחק כולנו ביחד ונצא לקולנוע ולפארק כמו כל משפחה נורמלית, שאני אביא חבר הביתה והם יעשו לי פדיחות, שאני אתבייש ואצרח עליהם אחרי שהוא ילך, כמו משפחה רגילה…
עצמתי את העיניים ונשמתי עמוק ,לב שלי לא הפסיק לפעום בחוזקה, אבל כשפקחתי את העיניים עדיין ראיתי את רובי מולי.
"ריילי את בסדר?" מבטו נהיה מודאג.
"אני מצטערת רובי, אני מצטערת"
"תקשיבי ריילי" קולו נהיה עדין יותר "אני יודע שזה לא ממש הלך בנינו אב.."
"אני לא אמרתי לו שאתה הרבצת לי, אלוהים, אני בחיים לא אעשה דבר כזה" קטעתי אותו כשהבנתי לאן הוא חותר.
"אז מה קורה כאן ריילי, ממתי לך ולדין אדמס יש קשר בכלל? אני רואה איך את מתחמקת ממנו. את חושבת שאני לא שם לב איך כל פעם שאת רואה אותו את מוצאת דרך להיעלם?"
הוא בא להמשיך אבל לא יכולתי לשמוע יותר.
"לא! התפרצתי והוא נבהל.
"לא מה?" הוא היה נואש לתשובות.
תפסתי בראשי, הייתי לגמרי חסרת אונים, לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות עם עצמי.
אני אבודה בשקרים של עצמי.
אבל איך? למה דווקא לי קורה כל השיט הזה?
אני שקטה. אני לא מדברת ונעלמת בין ההמון. התשובה עלתה למוחי במהירות.
דין אדמס.
אני חייבת להעיף אותו מהחיים שלי כמה שיותר מהר.
"זאת הייתה אי הבנה, אני באמת מצטערת רובי, אתה צריך ללכת, אני אסביר לך הכל בהזדמנות" אמרתי לרובי וטמנתי את ראשי בין ידי.
"לא ריילי אני לא הולך עד שאת לא מספקת לי תשובות"
"בבקשה תלך" הדמעה שחמקה מעיני גרמה לרובי להבין שהוא באמת חייב ללכת.
"ריילי" הוא קם וניסה להתקרב אליי.
"ואל תספר לאף אחד על זה, בבקשה רובי"
"רייל, אם את רק צריכה משהו…"
"אני צריכה שתלך" אמרתי נחרצות מה שגרם לרובי להיאנח וללכת.
ועכשיו נשאר לי רק דבר אחד לטפל בו…
דין אדמס.
תגובות (3)
לא מאמינה שהעלת פרק.
ואו.
באלך להעלות עוד אחד?
ואוו , תקשיבי כל פרק שלך יותר יפה מהשני.
כל פעם שאת מתחילה לרשום על טומי העיניים שלי מתחילות כמעט לדמוע , וזה לא קרה לי בשום סיפור .
את כותבת מדהים מדהים , תמשיכי :)
היי אני קוראת חדשה! פרק מושלם!! תמשיכי!