הקדמה מה אתם אומרים?

הקדמה:
וזה שוב קורה. השקט, השקט שבתוכי. הכל סובב סביב. הכל רועש, מהומה, אין קול ואין עונה. אבל בתוכי? בתוכי שקט. חשוך, ריק, חסר פחד.
ושוב הרגשות מתערבבים שוב פעם לראות אותו עם אחרת, שוב פעם להיסתכל ולחלום, ואז שוב, להיתנפץ במציאות. זה קשה. אבל שאת ברבי מי יאמין לך? מי בכלל יחשוב שרע לך. שיש לך רגשות, שקשה לך? פה הבעיה מתחילה. העולם כל כך קסום, הרבה אנשים מחייכים. אבל החיוך מזויף, הכל נראה מושלם, אך הוא לא.
איך להוציא את זה החוצה. הרעש חודר דרך אוזניי ומגיע אליי, אני שומעת אותו. מתנתקת מהבועה שלי ויוצאת לעולם. אני מסתכלת על האנשים סביבי, אנשים פשוטים ורק אני, מיוחדת. או ככה לפחות חושבים.
אני בדיוק כמו כולם, טיפה שונה. אבל מה עדיף? להיות דומַה? טיפה שונֵה לא יזיק. אני הנסיכה שבחבורה.
אני הדובדבן שבקפצת. אבל אני לא רוצה את התואר הזה. לא. אני רוצה להיות נורמלית. כמו כולם. לא רוצה יחס מיוחד, שונֵה. אני רוצה יחס שווה. אז מה אם ישלי בית גדול, הורים עשירים, בריכה פרטית בחצר. למי אכפת? רק להיות נורמלית. זהו כל רצוני.
והאהבה הזאת. היא זאת שתתחיל. בזכותה, אני אהיה אחרת. בזכותה העולם הקסום יהפוך לנורמלי. אחרי גיל 18, גיל הבגרות סוף סוף. הגיל הקסום. זה ישתנה, כל מה שאני מכירה ישתנה.
אבל הפעם? הפעם הוא ישתנה לטובה. והנה אני, ביאטריס ווילסון-ווקר סוף סוף אשתנה. לטובה.