הסיפור הראשון שלי מזה הרבה זמן ואין לו שם! פרק 1

הנה אני מוצאת את עצמי שוכבת על המיטה, ומביטה אל התקרה, כשהירח זורח מבעד לחלון, ומהרהרת לעצמי. דקות ספורות חולפות ואחותי הקטנה, אן, נכנסת אל החדר. "רוז?" שמעתי קול חלש וביישן מכה את אוזניי. "לכי מכאן." אמרתי בקול קר "אמא בקשה שתבואי לאכול" שמעתי את קולה מדבר אלי מקצה החדר. "אני לא רעבה" השבתי באותה נימה לא מעוניינת. "את בטוחה? את לא אכלת כבר שלושה ימים" היא ענתה "אני בטוחה." השבתי "טוב" שמעתי את קולה אומר. אן יצאה מהחדר. ושוב אני נשארתי לבדי גלמודה ובודדה אפילו חיות פצועות מרגישות יותר טוב ממני…וכעבור דקה נוספת של הרהורים שנמשכה כמו נצח בערך, אני שומעת את אמי צועקת מן הקומה התחתונה "מה זאת אומרת היא לא רוצה לאכול?!". שמעתי קול גרירת נעלי עקב עולות בגרם המדרגות בכעס. הנה אמא באה שוב פעם להטיף לי מוסר. אך לשווא. שום דבר שהיא תגיד לא יוכל למלות חלל כל כך עמוק כמו שיש לי בלב. ולפתע שמעתי את קול חריקת הדלת נפתחת בזעם. "רוז, בואי לאכול" שמעתי את אימי אומרת ומנסה לדחוק את הזעם העצור בה. "אני לא רעבה" השבתי בעודי שוכבת על המיטה ולא מביטה בה אף לא לרגע קט. "רוז, אני מבקשת ממך שתבואי לאכול." היא התעקשה " אני לא רעבה הרמתי מעט את קולי. "רוז.." שמעתי את קולה נשבר. "בואי, רוז, קומי מהמיטה" שמעתי את אמא שלי אומרת וכל קולה כוחות מחודשים. "אמא…" השבתי בנימה מסרבת. "בואי", אני רוצה להראות לך משהו!" היא אמרה מחוייכת "טוב נו…." אמרתי וקמתי מהמיטה בחוסר רצון. ראיתי את אמא שלי יוצאת מהחדר וכעבור כמה דקות היא חזרה, ובידיה שמלה יפיפייה. שמלה שרקומה בחלקה העליון בצורת ספירלה ושמתמשכת ועוד ספירלה אחרת. מהאגן ומטה יש חתיכות בדים שנראים כמו עלי כותרת של שושנים. שמלה שמלמטה היא לבן אדמדם וככל שמסתקלים גבוהה יותר רואים את הלבן הולך ונהיה אדום, אדום שהולך ונהיה כהה יותר. בחנתי את השמלה כמה פעמים. אבל משהו צד את עייני. על אחד מעלי הכותרת רקום בחוט זהב עדין "LOVE" .
"וואו" פלטתי "יפה, נכון?" אמא חייכה ושאלה "מאוד" עניתי היא אמרה. ולאחר מכן הוסיפה "השמלה הזו עוברת אצלנו במשפחה במשך דורות רבים. אני לבשתי את השמלה הזו בחתונה שלי וגם סבתא שלך ואמא שלה ואמא שלה." אמא שלי לקחה אותי אל המראה הגדולה שבחדר והניחה את השמלה עלי וקבעה "השמלה הזו תראה עליך מדהים כשתתחתני." אמא חייכה היא באמת מאמינה בזה, היא מאמינה שאני אתחתן! "אני לא חושבת שאני אתחתן…" אמרתי "אוי איזה שטויות את מדברת! את תתחתני. רק כשתמצאי את הבחור המתאים " היא אמרה מחייכת לעברי. אמא הניחה את השמלה על המיטה וניגשה אלי "בואי תוכלי משהו, את חיוורת" אמא הושיטה את ידה אל הלחי שלי. הביטה בי ומשכה אותי אחריה. יצאנו מהחדר במהלך הירידה בגרם המדרגות המחשבות עלו ןהציפו את ראשי. איך בחיים אני אוכל איכשהו להתחתן? מי יתחתן איתי? הרי אין לי יופי מדהים. אין ספק שאין בי משהו מיוחד השיער השחור שלי השיער המשעמם ביותר..אני לא גבוהה במיוחד… אין לי שום דבר מיוחד! הדבר היחיד היפה שבי הוא העיינים שלי עינים כחולות אך משעממות. אין לי כישרון מסוים, שום דבר שאני באמת טובה בו…..כלום. אין ספק שאמא שלי היא דבר מדהים יש לה שיער בלונדיני חלק ויפה עיינים כחולות ומדהימות היא גבוהה יש לה רגליים יפות מותניים יפים הכל אצלה יפה. גם ההתנהגות שלה היא דבר מדהים! היא נראת תמימה אבל יכולה להיות קשוחה יש לה חן מסתורי, כשהיא מדברת אי אפשר שלא להקשיב לה יש לה עוד כל כך הרבה תכונות טובות….אין ספק שאן קיבלה את כל התכונות הטובות, היא דומה לאמא ולאבא לאבא יש אומץ ורוך ואמא אין ספק שהיא מיוחדת מאוד!

סיום דרמטי! טממממ….. טטמממממממממ…….. טטטטממממממממממממממממממממממ…………………….