המון אנשים

זה לא שאני לא אוהב אנשים. אני יודע שלכולם קשיים והתלבטויות, וכולם לפעמים בודדים ועצובים. וכולם רק רוצים לחבק ולצחוק ולהרגיש שהחיים שלהם שווים משהו, לעצמם ולסביבה. אבל זו בדיוק הבעיה שיש לי איתם.
אני הולך ברחוב ורואה מתבגר מעשן ווינסטון לייט ויורק על הרצפה בחן. ההליכה שלו מקרינה-שהוא-מקרין-בטחון-עצמי שלא באמת יש לו. אני מסתכל עליו ורואה את עצמי בגילו עם הסיגריות הראשונות שלי. הן עשו לי ראש מסתובב והרבה שיעולים והשתדלתי להסתיר אתזה, להפגין ששום דבר לא משפיע עליי וכמה אני גבר. קשוח בדיוק כמו חברים שלי, בדיוק כמו מה שהם ניסו להפגין.
בקולנוע ברגע של אור בהיר מהמסך אני קולט זוג שמחזיק ידיים על המדף הצר שבין המושבים. הם מסתכלים על הסרט אבל בעצם מרוכזים זה בזו, מחילפים מבטים מחייכים של בדיחה פרטית בתגובה למשפט שהשחקן אמר, איך הוא קלע בדיוק למילים שהם אמרו קודם באיזה הקשר, איך הם קולעים בדיוק למבט שהיה לי ולך באותן סיטואציות. הם עוצמים עיניים בנשקה ובטח מרגישים הרגשה שמיוחדת רק לשניהם, כמו שכל זוג בעולם מרגיש, ובטח גם הם עוד ירגישו עם אחרים.
המרצה שלי באונבירסיטה, איך למרות שהיא קשה ומעשית ולא מתחשבת כשהא מלמדת, בטלפון עם בעלה יש לה מן ברק בעיניים. ובטלפון עם הבת הקול שלה נשמע מתפשר ומתחנן למידע: אני אקבל אותך כמו שאת רק תשתפי אותי. אני אגיד רק מה שאת רוצה לשמוע, רק אל תתעצבני – אל תנתקי – אל תעלמי לי שוב. בדיוק כמו אמא שלי.
כשהתחלתי ללמוד הייתי מלא מוטיבציה, ראש מלא חלומות. איך למרות שזה תחום כל כך מבוקש הרעיונות שלי יהיו תמיד הכי טובים ומאגר המקוריות שלי לעולם לא יגמר, ורק אני אצליח באמת לגעת ברגשות הכי כמוסים של הצופים. ויש עוד המון סטודנטים איתי בחוג לקולנוע, והעבודות של כולם שאפתניות ומתאמצות מידי לחדש ולרגש. כשאני רואה אותם אני יודע בדיוק מה הם חשבו שגורם להם להתנהג וליצור בצורה המסויימת הזאת. וזה כלכך עלוב ומנסה לרצות את הסביבה וחמוד ונדוש ומלא בשאיפות שלעולם לא יתגשמו, בדיוק כמו אצלי.
מלצרית יפה מתקרבת בפאב שאליו אני יוצא עם חברים. אני רוצה להתחיל איתה אבל לרגע מהסס, ובאותו רגע מבזובז אני כבר שומע את חבר שלי שולח אליה משפט פתיחה שנון-שקוף, שאם לא הוא אז אני הייתי אומר. ואז אליי היא הייתה מחייכת ואני הייתי יושב איתה לבירה ומשתדל להיות מעניין ומצחיק וגברי ואחד – שכדאי – לך – לחזור – איתו – הבייתה. מתאמץ בצורה שיכולה להיות מקסימה או פתטית, תלוי אם אתם שואלים את הבחורה שמשחקת עכשיו בשיער, או אותי שיושב בצד וחושב על איך יכלתי להגיד לה את אותם הדברים בדיוק, ולשים על הכתף שלה את היד שלי ברכושניות שמסווה את ההיסוס אם מותר. איך אני שונא אותו על זה שהוא מעדיף להתחיל עם בחורה על פני לשבת איתנו, ומילא אחת שווה, אבל בשביל זאתי? ואיך הוא מנסה להרשים אותה, איזה מסכן, באמאשלי. ואם רק לא הייתי מהסס אז זה הייתי אני ולא הוא שמזיין אותה הלילה.
בחורה בוכה מתחת למשקפי השמש שלה, יושבת על החול הרטוב ממש על הגבול עם המים, ולא אכפת לה מהבוץ שנדבק לה לשמלה. בדיוק כמוך כששברתי לך את הלב. בטח גם את שמעת את כל השירים שהזכירו אותנו ולא האמנת שזה נגמר ובטח שלא האמנת שככה, ככה? זה מה שהיית בשבילי?! וגם אלייך ניגש מישהו ושאל אם את צריכה עזרה או סתם לדבר. סיגריה אולי? בירה? בירה את בטח רוצה. והוא פתח בשבילך את הבקבוק כי את בחורה ועוד לא הבנת את העניין הזה של לפתוח עם הקליפר וניסה לחלץ ממך את הסיפור והרגיש אדם נורא טוב, אבל תוך כדי הוא גם תהה איך את נראית כשאת ערומה.

כולם רוצים דברים ובטעות יוצא להם אחרת, כי ברגע האחרון הם משתפנים או שהנסיבות השתנו. כולם משקרים ורוצים להרשים, ומנסים סך הכול להשיג את השאר תוך כדי העמדת פנים שאכפת להם מהאחרים, כי כולם גם מפחדים להישאר לבד. וכולם עוברים דברים ומתבגרים ומשתפרים ומתחילים מחדש ונופלים וקמים וצודקים וטועים.
בגלל זה אני כלכך אוהב אותם, נשמות בודדות שמסתובבות במעגלים בעולם. אני אוהב אותם, הם בודדים ומפחדים בדיוק כמוני.
ואני שונא אותם, כי לידם כשהם מדברים מילים שבסיטואציה אחרת גם אני הייתי אומר ועושים דברים שבמקומם גם אני הייתי בוחר לעשות, אני מרגיש קטן ולא אמיתי. דמות פלסטלינה שרק מגיבה למה שמתרחש סביבה, ואני שונה מהם רק כי בי נפגשו התרחשויות אחרות. במקרה, כי זה המסלול שלי, ולא כי הייתי מגיב אחרת במסלול החיים שלהם, והם לא היו מגיבים אחרת במקומי.
הם גורמים לי להרגיש שאין טעם שאני אדבר כי אם אני אשתוק מספיק זמן, מישהו אחר כבר יגיד את זה במקומי. ואין שום דבר שאני צריך להמציא או לתרום לעולם, כי אם לא אני מישהו אחר יוכל לעשות את אותו הדבר בדיוק. ואם אני לא אתחיל עם בחורה והיא לא תתאהב בי ולא תבנה איתי בית ולא תלד לי ילדים שאני לא אגדל ואחנך, היא תוכל לעשות את אותו הדבר עם אחר. ולהרגיש את אותו הדבר, או אפילו יותר. ואם אני אעלם, תוך איזה זמן כולם כבר ישכחו. מישהו אחר יקבל את המשרה שלי ואת הדירה, ומישהו אחר יגיד בבוקר טוב למוכר במכולת במקומי.

אבל כשאת הולכת ברחוב יש לך מבט אחר משל כולם, ורק לך יש כאלה עיניים. ולך יש את התשובות הכי שנונות, ואת הרעיונות הכי טובים. כשאת מוציאה על נייר שאריות מחשבות מהראש היצירתי שלך אין אחד שלא יוקסם ויופתע, וכשאת מחייכת אני לא יכול שלא לחייך. הקול שלך הכי מיוחד והכי יפה: כשאת שרה זה הכי עצוב שיש. כשאת מנגנת אני יכול לעוף, וכשאת צוחקת מבדיחה שלי אני יודע שזהו, אפשר למות בשקט.
המון אנשים דומים לי וביניהם אני נעלם, אבל בחיבוק שלך זה הרגיש שהם כולם ניצבים ורק אני הגיבור בסרט הזה, רק הסיפור שלנו חשוב. כי אל כל האנשים שכמותי לא היית מחייכת ככה, ובלילה את רוצה לישון רק איתי. הכי חשוב לך מכל האנשים שדווקא אני אצחק מהבדיחות שלך, והכי מבאס אותך אם אני לא מתקשר.

המון אנשים מנסים למצוא חן כמוני, אבל אף אחת לא יודעת לכעוס כמו שאת. לשתוק ורק לירות ברקים עם העיניים, וברגעי משבר אף אחת לא משוגעת כמוך. ואף אחת לא דופקת באנגים כמו שאת, ואף אחת לא עצובה כמוך כשאת בוכה, ואז קמה למחרת בבוקר עם כל המוטיבציה לכבוש את העולם. ואף אחת לא יפה כמוך ולא מוזרה כמו שאת, ומיליון גברים נראים יותר טוב ממני וגם מצליחים יותר. אבל בכל זאת דווקא לי נתת להעביר את הזמן שלך, ודווקא אני סתם בזבזתי אותו.

כל האנשים דומים לי ורק לך אף אחת לא דומה, ובדיוק בדיוק בגלל זה אין לי קצה של מושג איפה למצוא אותך עכשיו. אז אני אכתוב רשימה של כל המקומות שאת יכולה להיות בהם, ואז אתחיל לחפש בכל השאר. ואת תלמדי אותי להיות אחר כמוך, שלא אטעה שוב עם כולם.