ההמשך של ההקדמה: “החיים הלא כל כך מושלמים.”

פרק 1:
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" הגבר הברונטי שאל אותי עם מבט חד אל תוך עיניי הקרות.
"כן," עניתי במהירות, מזיעה ורועדת. זה היה לילה חורפי, הגשם טפטף על חלונות המסעדה. אך אני הזעתי מהתחושה שעברתי לפני כמה דקות, הרבה שכבות בגדים עטו על גופי, והקור חדר אל עצמותיי. אך עדיין בתוכי הדם רתח וביעבע. אולי אני צריכה סוף סוף לקחת את הצעד הזה? להיתנתק מהבועה, לצאת מהעולם הקסום. ופעם אחת, פעם אחת להגיד את מה שאני באמת מרגישה. את האמת. אם יהיה לי את האומץ, עכשיו אלו סתם מחשבות. רגע האמת יגיע אני יודעת.
"אז חלב סויה דל שומן ומאפינס?" הנער שמאחוריי הדלפק גיחך, והוציא אותי ממחשבותיי. מסתכל עליי. ובוחן את גופי.
"כן." עניתי חד וחלק. הוא נירתע מעט, אך לי זה לא הזיז. מחשבותיי עדיין תקועות על הדבר הזה.
* * *
"כן אמא, אני אגיע בזמן. אל תדאגי. עוד חמש דקות אני בבית, זה בסדר יהיה לי זמן, טוב, טוב. ביי." אנחה יצאה מפי אחרי שניתקתי את הטלפון מניחה אותו על ברכיי. הסטתי את מבטי מהחלון והיסתכלתי אל עבר אלכס שישב לידי במושב הנהג. מחזיר אותי לביתי. אלכס הוא ידיד טוב, חבר ילדות. שנים אנחנו מכירים. הוא בן 20 גדול ממני בשנתיים וחצי. ההורים שלנו מכירים אבל עדיין, טיפה אוייבים. אך זה אף פעם לא הפריע לנו.
"עוד שיחה כיפית עם אמא שלך?" אלכס שאל, מילותיו נכנסות דרך אוזניי. ומבטו לא זז מהכביש, ידיו על ההגה. כמו ילד טוב.
"כן, היה לי מאוד כיף." גיחכתי, מוציאה חיוך קטן משוליי שפתיי.
"לאן הפעם?" שאל מצחקק, מחטיף מבט גנוב לעברי.
"לעוד מסיבת תה של זקנים משועממים בתלבושות מוזרות ומלחיצות." עיוותתי את פניי, אלכס רק ציחקק והמשיך בנסיעה שלו.
הנחתי את ידי על הקופסא השחורה שבין כיסא הנהג לבין הכיסא שלי, ומשכתי אותה אליי. "מה זה?" שאלתי מתעניינת.
"זה כלום." הוא אמר, ולקח את הקופסא במהירות מידי. מבט בלתי מוסבר השתלט על פניו.
"נו, אלכס. מה זה?" שאלתי, בחשדנות. "זה לא יכול להיות טבעת נישואים, זה גדול מידי, וזה לא איזה ספר. אז מה זה?" אמרתי מסתכלת עליו באי סבלנות. אף פעם לא הסתרנו סוד אחד מהשני. ואני לא רוצה שזה יתחיל. לא עכשיו.
"זה סתם קופסת תכשיטים של אמא שלי." אמר וישר את מבטו אליי, הוא לחץ על הבלמים ועצר את המכונית ברמזור האדום שהיתחלף לפני כמה שניות. רגלו רעדה מעט, אולי מהעובדה שהוא ממהר? אולי בגלל הקופסא?
הנחתי את ידי במהירות על רגלו מפסיקה את תזוזותיו. "מה?" שאלתי ובחנתי אותו. מאריכה את מילותיי.
"כלום." אמר ולחץ גז כשהרמזור התחלף. שתיקה השתררה במכונית, מתח באוויר. מה הוא מסתיר ממני? צמצמתי את עיניי והסתכלתי עליו בפליאה. אוקי, לא רוצה, לא צריך.
העברתי את מבטי ממנו לחלון, הסתכלתי על הדרכים הפשוטות והמוכרות. גן ילדים בקצה הפינה, פניה חדה שמאלה. מגיעים לבית הספר המקומי, גינת משחקים, ילדים מתרוצצים. שגרה.
עדיין שתיקה, עניו של אלכס עדיין על הכביש לא מסיר את מבטו. ואני, אני משתעממת.
או אנחה יצאה מפי, סוף סוף. הגענו לרחוב שלי, אחד, שניים, שלושה. הנה הבית שלי, הרביעי. לחצתי על קליק החגורה והסרתי אותה מעליי.
פתחתי את דלת המכונית עדיין לא מסתכלת עליו. "תודה." מילמלתי באי חשק לדבר איתו. נכון, זו זכותו לא לספר לי דברים, אבל באמת, הוא יכול להיות יותר אמין שאני מדברת איתו. בכל זאת, אנחנו מכירים שנים. קצת כבוד. טרקתי את דלת המכונית והמשכתי לכיוון ביתי. עמדתי כמה דקות מול הדלת. חוששת להיכנס. אם בכלל.
לא רוצה להיכנס לשיגעונות של, "את מאחרת, אין לנו זמן." וכאלה. זה לא בשבילי.
בלת ברירה פתחתי את דלת הבית. בוחנת את השטח, יופי השטח נקי. סגרתי את הדלת מאחוריי בשקט מסתובבת לנעול אותה,
"שלום גברת ווילסון-ווקר." שמעתי את קולה הסמכותי של אימי. עצמתי את עיניי בחוזקה, מסתובבת אליה. מקפיצה את המפתח בידי.
"כן גברת אמא.." שאלתי בחשש מרימה את מבטי אליה. נעצרת כאשר עיניי הקריסטל הכחולות שלה –שממש דומות לשלי- נפגשו.
"את מאחרת." אמרה בחוסר סבלנות, מסתובבת להמשיך בעיסוקייה.
"אני רצה להיתארגן," גנחתי באי חשק מניחה את המפתח במקומו. עליתי במעלה המדרגות אל חדרי. עברתי דרך דלת החדר של אח שלי, בראד. וכרגיל עוד בת מתנחלת אצלו. בראד לא בנוי לקשר רציני. כמו רוב הבנים. בת ללילה אחד, אין לו כבוד לבנות. מחליף חברות כמו גרביים. אבל הפעם זאת היתה קריסטי, או בשמה המלא, קירסטין. היא פה כבר כמה זמן, אולי קשר רציני מתפתח פה. לא שאני מאמינה שאחי יתאהב. אבל אולי. או שזה קשר קצר וארוך, מנוגד. קשר קצר שהיתארך מסיבה אחת ברורה.
"בראד," צעקתי לכיוון החדר, "תסגור את הדלת בזמן שאתה בעיסוקים שלך." צעקתי יותר חזק שישמע ואחרי כמה שניות שמעתי דלת נטרקת. הגעתי לחדרי מתיישבת על המיטה חולצת את נעליי הספורט שלי, וזורקת אותם לפינת החדר. נשכבתי על המיטה לחמש דקות והתחלתי באירגונים שלי. איזה כיף לי עוד מסיבת תה.