אני רצפה מאושרת

מה אתם חושבים לכם בני האדם שבגלל שאתם יצורים ברואים אתם משהו מיוחד? אין לכם בכלל כבוד לכאלה כמוני שאדם כמוכם יצר אותנו. אתם חושבים שבגלל שבקטגוריות ובסיווגים שלכם אתם שמים אותנו תחת משבצת של דומם אין לנו חשיבות ושוכחים לפעמים להתייחס אלינו ומקבלים אותנו כמובן אליו. אבל גם לנו יש נקבוביות ודרכם אנחנו נושמים וגם לנו יש תחושות. אני למשל, חשה את כל חיי הבית העוברים מעלי, אבל אני בכלל נמצאת בתחתית של ההיררכיה שלכם. אתם דורכים עלי, רומסים אותי ולא "שמים עלי" סלנג כמובן, ועוד איך אתם שמים.

שרתתי אתכם בנאמנות. הייתי חשה בשני זוגות רגליים שמטיילות מעלי. אמנם כיסיתם חלק ממני, בלי כל התחשבות ברהיטים כבדים, הסתרתם חלקים נוספים מפני בשטיחים, אבל היה לי די בכדי לנשום. הרגשתי שבכל זאת אתם אוהבים אותי, מטפחים אותי, שוטפים אותי והשתדלתי להבריק לעומתכם. לפי הצעדים הקטנים יותר ידעתי שלעתים יש ילדים קטנים שמתרוצצים מעלי ואז לפעמים כל מיני נוזלים היו נשפכים על פני ופרורים היו מכסים אותי אבל בעלת הצעדים של הבית הייתה מנקה. נאנחת ומנקה. היא לא הייתה כל-כך טובה בניקוי פינות, כך הרגשתי אבל מה לעשות, אולי לא ראתה טוב, או אולי לא היה לה אכפת. אחר-כך שמתי לב שאחד מזוגות הצעדים נעשה איטי יותר ויותר, אבל תמיד לצידי הצעדים האיטיים והכבדים היו עוד זוג צעדים, תמיד שלה, כעבור זמן זוג הצעדים האיטיים נעלם. לתקופה מסוימת הרגשתי מעלי צעדים כל כך רבים, בכל פינות הבית היו צעדים שהיו מקיפים את בעלת הצעדים שלי. אחר כך נעלמו כולם מהבית ונשאר זוג צעדים אחד. גם זוג הצעדים הנותרים בקושי צעד בבית והרגשתי רק את כובד המיטה או הספה. לעתים זוג הצעדים הנותר הזה היה מתחיל להסתובב בבית כאחוז תזזית. צעדים מהירים לכאן וצעדים מהירים לשם, בלי להפסיק כאילו אינו מוצא מנוח. גם רמת הניקיון מעלי התמעטה. כבר לא מדובר בכלל בפינותי המוזנחות, בכלל כמעט ולא הרגשת סחבה מעלי.

תכונה בבית, הרבה מאד צעדים חדשים וזרים פשטו על הבית. דברים כבדים מאד הונחו עלי בכל מקום, טונות של חומרים. ממש היה לי כבד, אבל מה יכולתי לעשות. לא בדיוק הבנתי מה קורה. יום אחד החלו לעקור חלק ממרצפותיי, מרחו את פני בשכבה עבה של דבק. עוד ועוד דבק. בעזרת כלים חורקים מרחו וכיסו עוד חלקים ממני ומה עכשיו? אבוי, הם בכלל מכסים אותי. חוצפה כזאת. שרתתי אותם בכזו נאמנות ועכשיו הם פשוט קוברים אותי חיה. הנקבוביות שלי הולכות ונסתמות ולאט לאט אני מתחילה להבין שזהו, התפקיד שלי נגמר ומניחים מעלי אריחי רצפה חדשים. אני כבר כמעט כולי מכוסה ובשארית כוחותי אני מעבירה מסר של איחולי בהצלחה ובשעה טובה לרצפה החדשה המחליפה. יש לי קצת סיפוק לדעת שבתחילה אומנם בעלת הצעדים תסתובב עם סחבה ותבריק כל פינה, אבל במשך הזמן תשכח להגיע לפינות. אין מה לעשות היא כזאת, אני הרי כבר מכירה אותה.

די, זה נגמר. אין לי כבר אויר לנשימה. גם לדוממים יש מחזור חיים ושלי תם .

ומה עכשיו? מה עוד יכול לקרות לי. כבר התרגלתי למחשבה על סיום תפקיד ומנוחה. לא תמיד קל לרצפה לחיות את חייה כשהיא מנסה כל הזמן לצרף את תצריפי הצעדים ולבנות מרמזים פזל שלם של החיים הדורכים על פניה. הנקבוביות שלי שוב פתוחות. בחיי שאני נושמת שוב טוב. אני מרגישה כל-כך חיה, צעירה, מתוחה ויפה. ולפתע הכול מתבהר לי. אני רצפה חדשה. אני לא יודעת אם ככה זה תמיד עובד או לי באופן אישי קרה נס. איפה אני בכלל? ומה בעצם אכפת לי. קיבלתי זכות לחיים חדשים ואני פה ואשרת כל מי שיהלך מעלי. אני רק מקווה שיטפלו בי יפה, בכבוד.

אני חשה בצעדים. אני לא מאמינה, אלה צעדיה של בעלת הצעדים שלי. אכיר את צעדיה תמיד, איזה אושר, אני כל-כך אוהבת את צעדיה. מוזר לי בכלל לחוש במלים האלה "אושר" "אוהבת". אני רצפה לעזאזל. ריצפה היא ריצפה היא ריצפה. נכון גם קודם היו לי תחושות ונקבוביות אבל להשתמש במושג אוהבת קצת מוגזם לא? אין זה אלא שבתהליך ההתחדשות נוספו לי תובנות ורגשות שלא הייתי מודעת להם קודם. עוד נס, אבל זה כל-כך מוזר לי ובשביל מה אני צריכה את כל הרגשות האלה. לראשונה, ובאמת קשה לי להודות, אני מרגישה שאני ממש אוהבת את בעלת הצעדים שלי ולא רק את פסיעותיה. שכן תנקה פינות שלא תנקה פינות מה זה משנה. אני בשבילה והיא בשבילי.

להפתעתי, למרות שאני חיה חיים חדשים, אני זוכרת את חיי הקודמים כרצפה ותיקה. אני נזכרת איך בזוית מסוימת הייתי מבחינה לעתים לפחות מחלק מבבואתי במראה. דווקא חשבתי שאני נראית די בסדר. מה כבר אפשר לצפות מהשתקפות של רצפה. מרצפות צנועות וזהו. לפעמים יותר בוהקות לפעמים קצת פחות, תלוי בבעלת הצעדים. נכון שלפעמים הייתי קצת מודאגת כשהייתי חשה בצינורות הישנים שעברו מתחתי. במקומות מסוימים הייתי חשה קצת רטיבות, שמחתי רק שפני נותרו תמיד יבשות, אבל היום כרצפה חדשה, וואוי, אני פשוט לא יכולה להפסיק להסתכל על עצמי על איך שאני משתקפת במראה. חבל רק שאין לי שדה ראיה רחב יותר. איזו נהדרת אני, איזו חלקה. הצינורות שאני חשה מתחתי כל-כך יבשים ונעימים. אני מרגישה כל-כך צעירה, נקייה ומקסימה. אני בטוחה שלעולם לא יעלה על דעתו של שום בעל צעדים להדביק מעלי רצפה אחרת. אני רוצה להישאר כאן לנצח. כל-כך טוב לי. הייתי רוצה שיהיו בבית יותר פסיעות. כן, אולי אגואיסטי קצת לבקש יותר צעדים בבית כדי שיותר בעלי צעדים יוכלו להתפעל ממני, שיראו כמה אני יפה, אבל גם לאור התובנות החדשות שלי אני מבינה שבעלת הצעדים שלי בודדה וזה כואב לי. עדיין כל-כך קשה לי עם התחושות החדשות האלה. איך אני כרצפה יכולה להשתמש במילה כואב, הרי לא מדובר בכאב ממשי, זה בכלל משהו אחר, כמעט רוחני הייתי אומרת, לא שאני מבינה את המושג הזה רוחני , אבל כן הייתי כל-כך רוצה שיהיה לה טוב ואם זוג צעדים נוסף היה משמח אותה הייתי מוכנה לקבל זאת.

הנה היא כנראה גוחנת מעלי והיא מלטפת אותי, אפילו בלי סחבה, בידיה הערומות.

אני רצפה מאושרת.