אני ואתה לא נשנה שום דבר – פרק 92 (פרק 4)

מכוסים בשלשלאות, צווחים מכאבים של התעללות שללא ספק עברו בכלאם. הקהל צווח בהתלהבות, האלפים, לא ממש היה ידוע מה הם חושבים מכיוון שאף אחד מהם לא נשמע מדבר מלבד מלך האלפים בזמנו, תהיתי אם בכלל הם ידעו את שפתנו.

הקריין קרא "התחילו!".

שירה התנפלה על ארקנה, הרביצה לו באגרופיה שוב ושוב, זה די הדהים אותי כמה מהר היא יכולה לזוז עם כל השלשלאות שעליה. שוב ושוב ושוב, מכה ועוד מכה, הפנים של ארקנה החלו לדמם, אבל… למרות המראה, ארקנה בקושי זז ממקומו, המשיך לעמוד זקוף.

שירה המשיכה להכות, והתחילה לבעוט, היא קפצה על ראשו של ארקנה ושרטה אותו. הקהל היה מלא בהתלהבות "כן! תהרגי אותו" אבל ארקנה המשיך לעמוד במקום. היא נשכה אותו, הדם המשיך לנטוף מכל מקום בגופו.

שירה כבר נראתה עייפה, לא משנה מה עשתה, ארקנה לא נפל, לא מעד, לא זז.

היא עמדה מרחוק, התסכלה עליו. שקט, אפילו הקהל הפסיק לדבר, תהה מה קורה.

"שחררו את השאר!" קרא הקריין.

בדרך כלל, כשקרב לא מוכרע או לא מלהיב מספיק את הקהל, תמיד יש תגבורת. חבורה של אלפים פראים משוחררים אל הזירה לגרום לקרב להפוך למעניין יותר.

"כןןןןן!" קרא הקהל "תהרגו את כולם!".

האלפים נכנסו לזירה, ופתאום, נעמדו גם הם, בשקט. דבר כזה לא קרה מעולם.

הקהל הביט במבט תמוה. "נו! תהרגו אחד את השני!".

גם המלכה כבר החלה להתעצבן. "הכניסו את השומרים לזירה, נראה שצריך לגרום להם בכוח להמשיך להילחם!".

לזירה נכנסו כעת כמה שומרים חמושים, מנסים לדקור את האלפים ולהאיץ בהם להילחם.

הקהל הביט לזירה, הם התכוננו שהקרב יתחיל, שמשהו גדול יתחיל.

…

"עכשיו!" קרא ארקנה.

"הוא… דיבר" אנשים מהקהל החלו לקורא.

שירה ושאר האלפים חייכו, עם ידם הם הורידו מעצמם את השלשלאות.

"רגע… איך זה יכול להיות, השלשלאות האלה חזקות כל כך ששום אלף לא יכול לפתוח אותם, אלא אם כן… הם כבר היו פתוחים".

שירה והאלפים התנפלו על השומרים, התחילו לאכול אותם, השומרים צעקו.

"תברחו!" קרא מישהו מהקהל וכולם החלו לקום בבהלה וניסו להתחמק. "המלכה הובלה במהרה מהאולם וגם אני ובלוני ביחד עם השומרים המלכותיים.

שמתי לב לארקנה, מביט בי, הוא הסיר מעליו את השלשלאות ורץ לעברנו, הוא קפץ אל עבר הקהל הבורח והחל לשחוט אותם ולאכול אותם, ואחריו גם שירה, בעוד האלפים הפראיים פרצו את המעבר האחורי של האולם שם היו כלואים שאר האלפים והחלו לשחרר גם ותם מהשלשלאות.

ברחנו החוצה, קיוונו שברחנו מהם, אבל אז שמענו רעש, כל האולם התמוטט ועשרות אלפים קפצו החוצה, ישר לעברנו.

*המשך יבוא*