אלה והקללה – פרולוג

זה היה לילה קריר. השלג האינסופי ירד ללא רחמים וכיסה את האדמה כמו סדין לבן על כוויה. בלילה שכזה אנשים בדרך כלל מסתגרים בבתיהם ומתחממים ליד האח, אך לא קלרה. הנערה האצילה הידקה אל עצמה את גלימתה בתקווה להתחמם אך לא היה טעם, הקור האמיתי הגיע ממנה, זחל בקרבה ולא שחרר. טיפשה, היא חשבה לעצמה ואולי היא צודקת. אתם מבינים במקום להיות בביתה מכורבלת בשמיכתה, שותה את אחד המשקאות המתוקים האלה שאולנה, האומנה של משפחת מקריידי מתמיד מכינה, היא עמדה בצדו הנטוש של יער אוסקורו, אל מול הבקתה המוזנחת, רועדת מקור ומשקשקת מפחד. למה היא כאן, אתם שואלים-בגלל הגאווה שלה. קלרה וחברותיה, אנאבל וסיירה, רכבו ביער בחיפוש אחר אחיה הקטן של אנאבל. זו התעקשה שאין עליהן לחפש את הפרחח שתמיד בורח מביתו, מדאיג את כולם וחוזר בשעות הקטנות של הלילה מלוכלך כמו אחד מהיתומים של הכפר הסמוך, אך קלרה התעקשה שהיער אינו מקום לילד קטן. כמובן שאין זה מן הראוי ששלושה בנות מהמעמד הגבוה הסתובבו בשעה כזאת ביער ועוד לבדן, אך הן אף פעם לא היו מאלה שמקשיבות לחוקים. הן מצאו את תומאס ישן על ענף של עץ ברוש גבוה והתחילו את דרכן הביתה לפני שהסערה תתפוס אותן אך כנראה לא שמו לב שהתרחקו יותר מדי והגיעו אל הצד האסור ביער ,הצד אליו רק הנפשות האמיצות מתקרבות וגם לנפשות אלו אין מה לחפש בצדו הזה של היער, בו העצים לא צומחים, אין פרחים ובטח של פירות, זה נראה כאילו היער יודע רק שחור בצדו הצפוני. "שם גרה המכשפה קסנדרה", אמרה אנאבל והסתכלה בשעשוע על המבט בעיניו של תומאס. היא כנראה לא סלחה לו על כך שגרם לה לצאת מביתה במזג האוויר הזה."אל תהיי טיפשה, אלו אגדות לילדים. הבקתה הזאת נטושה מאז מתמיד", אמרה סיירה בצחקוק מובך. "אני לא יודעת אם זו אגדה או לא, אבל מה שכן ידוע לי זה שדברים רעים קורים במקום הזה. ילדים שנעלמים, גופות שנשארות מבותרות בצידי
הדרך,פגרי חיות…", אמרה אנאבל וקירבה את פניה אל של אחיה תומאס. "שמעתי שהיא שותה את הדם של ילדים קטנים וחוטפת תינוקות באישון לילה כדי להשתמש בדם שלהם בטקסי הכישוף שלה", לחשה בחרישות. תומאס המסכן הסתכל עליה בעיניים פקוחות לרווחה במבט מבועת."אני רוצה ללכת הביתה", אמר ונאחז ברגלה של קלרה. "אל תקשיב לה, היא צוחקת איתך", אמרה קלרה בניסיון להרגיע את תומאס והסתכלה על אנאבל בעיניים תוכחות. ברגעים כמו אלה קלרה הייתה שואלת את עצמה איך אין בכלל נהיו חברות. "אני לא צוחקת בכלל. אם את לא מאמינה לי למה שלא תלכי לראות בעצמך את קסנדרה" אמרה אנאבל במבט מאתגר. פניה של קלרה קדרו וקולה היה קר כשאמרה, "בואו חוזרים הביתה" והתחילה ללכת לכיוון הסוסים. סיירה החלה ללכת אחריה כשאנאבל קראה, "פחדנית!". אתם מבינים, החיסרון הכי גדול של קלרה תמיד היה הגאווה שלה, היא הסתבכה בהרבה בצרות במשך השנים והכול בגלל הצורך שלה להוכיח שאינה פחדנית. קלרה הסתובבה והסתכלה על אנאבל במבט קשה. "זה כבר לא עובד עליי", היא אמרה. אנאבל הרימה גבה. "את אומרת שהבקתה הזאת נטושה, תוכיחי". וכך הגיעה לשם, עומדת משותקת אל מול דלת הבקתה. גם היא שמעה את השמועות על קסנדרה. אך זה כל מה שהן, שמועות, היא הזכירה לעצמה. "אני באמת מתנהגת כמו טיפשה, הבקתה הזאת נטושה", ממלמלה לעצמה ובהתעלמות מוחלטת מהאינסטינקטים שצרחו לה לברוח ומהמחנק בגרון, היא שלחה את ידה ופתחה את הדלת.היא שלחה מבט לאחור, אז עוד יכלה לסגת, לבלוע את גאוותה ולהודות שהיא מפחדת ואז אולי הייתה יכולה למנוע את ההשלכות של אותו לילה. אך לא. קלרה אף פעם לא הייתה מאלה. בצעד רועד היא נכנסה לבקתה. "שלום… יש כאן מישהו", צעקה אל החלל הריק אך לא היה שומע ולא היה עונה. שריריה נרגעו והיא שחררה צחוק חנוק. אין כאן אף אחד, חשבה ונכנסה יותר עמוק. היה שם רק חדר אחד. לא היו ספות או שולחנות, לא היו מדפים או ארונות. רק חלון אחד ואח שדלק. אבל היה משהו באוויר, תחושה שגרמה לשערותיה של קלרה לסמור בעורפה. קלרה החלה להתקדם אל הדלת בכוונה לצאת אך קול חנוק גרם לה לעצור, "ילדה". זה היה קול של אישה. זה נשמע כמו נשיפה מאומצת וחורקת. קלרה הסתובבה באיטיות והסתכלה לכיוון שממנו נשמע הקול, היא יכלה לראות את זה אז, כסא נדנדה שחרק ועליו אישה זקנה עם שיער לבן מסורבל וארוך בגלימה שחורה עם הפנים מוטות לרצפה, אוחזת במקל שחור. "אני מצטערת…ל..לא ידעתי שיש כ..כאן מישהו", גמגמה קלרה. היא רצתה ללכת אך לא הצליחה למצוא בעצמה את הכוח להזיז את רגליה. "הם תמיד באים… הילדים שדופקים על הדלתות, זורקים לי אבנים על החלון עם הצחוק המתקתק הזה", לחשה הזקנה. "הם תמיד בורחים לפני שאני מצליחה לתפוס אותם". "אני מצטערת, הייתי צריכה לדפוק בדלת, אני פשוט אלך עכשיו", אמרה קלרה וצעדה במהירות אל הדלת. "החברה שלך אנאבל אמרה לך שאני נמצאת כאן ובכל זאת באת", אמרה הזקנה בקול חסר חיים. קלרה עצרה עם ידה על הידית. היא שמעה אותנו. זה היה הרגע שבו הבינה שכל הסיפורים ששמעה הם נכונים. היא שלחה תפילה דוממת והסתובבה לעבר הזקנה, "את קסנדרה". "שמעת עליי לבטח. אין צורך שתציגי את עצמך. קלרה, הבת של צ´ארלס וריטה ממשפחת מקריידי המיוחסת". קלרה הרגישה צינה ופתאום נהיה לה הרבה יותר קר, היא הרגישה כאילו קסנדרה יכולה לראות את נשמתה. קלרה חשה מהר אל הדלת אך זו נטרקה בפניה. היא נאחזה בידית וניסתה לפתוח אותה בייאוש גובר אך לא היה טעם, בתוך תוכה היא ידעה שלא תצא עד שהמכשפה תרצה בזאת. תני לי ללכת", התחננה. "אני מצטערת, בבקשה רק תני לי ללכת". "התגעגעתי לזה", אמרה הזקנה, "ההרגשה הזאת של להחזיק חיים בידיים שלי, אני רעבה לפחד הזה". קלרה צעקה לעזרה ודפקה בחוזקה על הדלת. "אף אחד לא שומע אותך", צחקה קסנדרה. לא ברור מה גרם לקלרה להגיד זאת אך בין אם זה היה ייאוש או יהירות כנה, זה לא היה הדבר הנכון להגיד, "אם לא תתני לי ללכת , אבא שלי יבוא לכאן עם השומרים שלנו וישרוף אותך חיה. מכשפה מנוולת שכמותך, תפתחי את הדלת מיד, אני העלמה קלרה מקריידי ואני מצווה זאת עלייך". הייתה דממה. לבה של קלרה האיץ בקרבה. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברה כך מישהו אך היא לא חשבה עם ראשה באותו רגע. קסנדרה הרימה את ראשה לאט, וכשקלרה ראתה את פניה, היא צרחה. למכשפה היו עיניים לבנות ודם זלג מהן, צלקות נמתחו לה מהעיניים עד קו הלסת וגרונה היה משוסף. קלרה רצה אל עבר החלון השבור בתקווה לקפוץ ממנו ולברוח מהמראה המחריד של המכשפה אך היא לא הרחיקה לכת. רגליה התרוממו מהרצפה הרטובה וקלרה החלה לבעוט ולהתפתל. היא יכלה להרגיש משהו חם עולה לה בגרון וחוסם את קנה הנשימה. ידיה החלו לשרוט בגרונה ולהשתעל. גופה הסתובב וידה הקרה של קסנדרה אחזה בגרונה. קלרה ניסתה להתפתל מאחיזתה אך אחיזת הקרח לא הרפתה, עד לרגע זה בחייה מעולם לא ידעה פחד כה עז. קלרה ניסתה להסיט מבטה ולא להסתכל בפניה של קסנדרה. "הסתכלי עליי", לחששה קסנדרה. קלרה הכריחה את עצמה לציית והסתכלה בפניה של המכשפה. עם כשהייתה בת 12, הייתה ילדה ענייה מהכפר שרבה עם אנאבל. זו רצתה שתוותר על שמלתה החדשה בשבילה. היא לא באמת רצתה את השמלה אבל תמיד נהנתה מלהרגיש עליונה על אחרים. הוריה הם דוכסים מלכותיים והמוטו שלהם הוא ´אם אתה רוצה משהו, הוא שלך´. ארידה, הילדה, שפכה עליה מיץ תפוזים וברחה. קלרה יכלה לזהות את הניצוץ המסוכן בעיניה של אנאבל שהזכיר לה את אביה הדוכס. עוד באותו לילה היא שכנעה את קלרה וסיירה לבוא איתה בחזרה לכפר. היא זיהתה את ארידה מנקה את מה שנשאר מהיריד ותפסה אותה בשערה. ביחד הן גררו אותה לאורוות ועמדו, מסתכלות כשאנאבל הכתה את הילדה שהייתה בגילן אך הרעב כנראה עשה אותה חלשה כי היא לא הצליחה להילחם בחזרה. היא בכתה והתחננה בפניהן שאנאבל תעזוב אותה בשקט אך סיירה וקלרה פשוט עמדו והסתכלו. בסופו של דבר גם סיירה החלה לבכות וברחה מהאורווה. קלרה הלכה אחריה ולאחר כמה שניות אנאבל הצטרפה אליהן. קלרה וסיירה החלו ללכת אך אנאבל נשארה עומדת ומסתכלת על האורווה כמצפה למשהו. לאחר כמה שניות הן ראו את האש. הלהבות כילו את האורווה והן יכלו לשמוע את הצרחות של ארידה מבפנים. הן לא דיברו על הלילה הזה לעולם אבל הצרחות של ארידה רדפו את קלרה בסיוטיה. עודה מתבוננת בפניה של המכשפה נזכרה קלרה באותו לילה ודמעות הציפו את עיניה. היא הסתכלה על החיוך הצונן של קסנדרה וידעה שהיא יודעת."אם את כל כך נהנית מלגרום סבל לאחרים ראוי שזו תהיה קללתך. עד שהחוב ישולם בתך תישא את אות קללתך. זה שאותה יאהב, ישלם בחייו. מר יהיה גורלה והכול באשמתך", צעקה המכשפה בקול מקפיא דם ושחררה את אחיזתה בקלרה. בהינף יד נפתחה הדלת וקלרה עפה דרכה. חברותיה מצאו אותה זוחלת על השלג ממררת בבכי ובעיניה דמעות של דם. את הלילה הזה לא שכחה לעולם.

"שום דבר לא שורף יותר מהקור"