אגם בנעלים של סינדרלה-חלק י"ג עונה 2

הבטנו בעניים של אחת השנייה דקה ארוכה, זה לא הייתה אחרת מאשר ליאת אנירד. האישה שנסעה עם אמי בעט התאונה, היא לא נראתה מאז התאונה ועכשיו היא מעיזה להראות את הפרצוף שלה?!? דמעות הציפו את עניי. היא הבטיה בי בחיוך "כמה גדלת יפה שלי.." היא חיבקה אותי, ואילו אני התרחכתי והתנערתי. "איך יכולת?!" צעקתי. "הבטחת לאמא שלי!! שאם יקרה.." נחנכתי לשנייה והמשכתי. "לה משהוא את תשמרי אלי!!! ואני חיכיתי לך!! ולא באת.." הדמעות זלגו בשצף. אמיעד שעד עכשיו היה בסלון הגיע למטבח. "הכל טוב?" הוא הביט בי בכעס וליטף את חברתו. המשכתי להביט בענייה. ראיתי דמעות זולגות מהן. הצטערתי. אהבתי את ליאת, היא הייתה כמו דודה, ולא רציתי שתיהיה עצובה. "מצטערת" זרקתי לחלל האוויר ונכנסתי במופגן למטבח להכין להם קפה. "לא אמרתה לי שהבת של נינה עדיין אצלך." שמעתי את קולה של ליאת. "כי היא חזרה רק לפני קצת זמן, היא ברחה לחבר שלה ועכשיו הוא לא היה אליה כל כך נחמד אז אני מלמד אותה לקח בלעזור הרבה ולא לצאת מהבית.." הוא נשמע קנה כל כך. הכנתי את הקםה והגשתי להם, ליאת הודתה לי. ואני הלכתי לכיוון חדרי. "למה את הולכת למחסן יפה שלי?" שאל אותי אמיעד. הרגשתי שדמי עולה לראשי. הסתובבתי בכח. "אז לאיפה אתה רוצה שאני ילך?" סיננתי. "לחדר שלך שהיה פעם החדר אורחים." הוא סימן לי בראשו לכיוון המדרגות. "אוקיי." נאנחתי ועליתי במדרגות הלוליניות. נעצרתי בעמצא כדי להקשיב לשיחה, הרגשתי רע עם עצמי. אך בכל זאת נישארתי ומה ששמעתי זיעזעה אותי.
ליאת התחילה לבכות. "כמה שאגם גדלה. היא גדלה לחא אמא ואני אני אשמה!!" היא בכתה שמעתי את אמיעד מנחם אותה. אך היא בשלה בוכה. רציתי לרוץ אליה, לחבק אותה, ולהגיד לה שסלחתי. אך לא סלחתי. דמעות עלו בכירבי, כמה שאהבתי אותה רציתי לסלוח לה. רציתי לאהוב אותה שוב אותה אהבה שהייתה אז כשאמא הייתה.. אבל זה לא יחזור העבר פגע בי. הרגשתי אותו כמו סכינים. כל השנים שבהן נשקבתי במיטה רעבה כל השנים שהכורי עכביש היו חברי הטובים מכל. ועכשיו האובדון של ג׳ון. ניערתי את ראשי קמתי ועליתי לידר האורחים למזלי הצעתי את המצעים כודם לכן ויכולתי פשוט להישכב ולהוציא את התיסכול בלהכות את הכרית. צעדים חלושים נשמעו לכיוון החדר ומישהוא פתח את הדלת בכדי חריץ.