אגם בנעליים של סינדרלה-חלק ה'

"אבל.." ג׳ון הזכיר את קיומו."זה נגד החוק לא?!" הרופא חייך נבוך ואמר. "אתה צודק רק רציתי שהמצב של אגם ישתפר.. ראיתה איך נפלו פניה כשאמרתי שהיא משתחררת עוד יומיים?" ג׳ון הינהן בראשו לאות הבנה. והציץ לעברי, מבטו נראה עצוב. "הלוואי שזה היה מציאותי" הוא זרק לעברי."רגע" דוד התפרץ מה עם בית אומנה? בית יתומים? ניסית?" חייכתי חיוך מריר "מה לא ניסנו..אני וחברתי חיפשנו כל מקום אפשרי. אפילו ללכת לגור אצל חברתי לא הצלחתי. "אולי אצלי?" ג׳ון הציע. "הלוואי.." מילמלתי. "אבל זה לא יקרה." אמרתי בל ברור יותר. וכנראה שאחזבתי את ג׳ון כי הוא נראה עצוב. "אמ.." ג׳ון ניסה להחזיר את הרוח הטובה. "יש נשף בכיכר העיר. בסיגנון חופשי עוד שבוע אני מזמין אותך.." הוא הוציא מכיסו מעטפה. פתחתי אותה בהתרגשות מעולם לא קיבלתי מכתב. בתוחה חיכתה לי הזמנה. היא הייתה כשיחה בצבע כסוף, ואותיות בולתות רשמו.'הנך
ראשי/ת להיכנס למסיבה רק עם הזמנה זו.' לאחר מכן באותיות זהובות ומבריקות.'2/2/2016 בכיכר העיר מסיבה בסיגנון חופשי פתיחת שערים בשעה 20:00' חייכתי לעבר ג׳ון. ואז אמרתי בחצי חייוך "אם אני יספיק את עבודות הבית." הרופא חייך בעצב אך אז אמר "מצטער חייב ללכת יש לי קריאה, אגם כחי את הכדורים שליד מיטתך. וג׳ון עוד מעט יבדקו מה שלום הרגל שלך." ג׳ון חייך חיוך מושלם והודה בשקט לדוד. דוד הלך ונופף לנו לשלום. חשבתי שאני הוזה אך שמעתי את קולה של מאיה וחברותיה. הציחקוק הצורם הורגש. ואז היא נכנסה לחדר. פי נפער היא הייתה מוקפת בחברותיה עם הלפסטיק הנותף. הבטתי בגועל וסלידה התגנבה לליבי. "אגמוש מה שלומך?" התנהגה מאיה בצביעות היא הגישה לי אף חבילות רבות של שוקולד בעוד היא לוחשת."חסר לך את נוגעת בזה." וחזרה לחייך. היא ניגשה לג׳ון שמיהר לחזור למיטתו כששמע את קולה. "אוי ג׳ון המסכנון." אמרה אחת החברות והגיש לג׳ון חבילת שוקולדים ואף קשרה בלון למיטתו. עוד אחת ניגשה כדאי ליראות אם ענייו עדיין כחולות ונרגעה שצבעם לא השתנה. ג׳ון הביט בי ביאוש. כשאחותי התקרבה לעברו היא הניחה לו נשיקה על הלחי, ואף הביאה לו שוקולדים רבים. ג׳ו חייך חיוך צבוע למדי ולחש "אני רוצה לישון מצטער." אין בעיה" ענתה מאיה בחביבות "נחכה עד שתיתעורר" ג׳ון נשף בתיסקול והעמיד פני ישן.