סיפור נסיון – חצי פרק שני – תקראו ותגיבו:)

אוקי אז החלטתי להמשיך לפרסם עוד טיפטיפונת את התחלת הסיפור, והחלטתי למתוך אתכם קצת ולתת לכם בינתיים רק חצי מהפרק השני, למרות שכל הדרמה מתחילה רק בסופו..
בכל מקרה אני מקווה שתקראו, תגיבו ותדרגו, כי כל הערה/הארה שלכם חשובה לי!

****
פרק שני
כשרק עברנו למחוז דומי, אני זוכרת שקורה שאלה את אמא למה אנחנו פה. אני גם זוכרת את הלילה הזה.
ישבנו שלושתנו על המזרן של קורה וחלקנו בינינו פרוסת לחם שאמא מצאה ברחוב.
אמא לעסה בשקט והרהרה. היא נשענה על ידה לאחור ונאנחה. "אני לא יודעת," אמרה. היא ניסתה לשמור על טון רגיל, אבל במקום, קולה רעד חלושות. הבטתי בה ואז חזרתי לקלוע את שערה של קורה לצמות דקות והדוקות.
"אני לא מבינה למה דווקא אנחנו," המשיכה להתלונן קורה. "מה עם משפחת קְלֵיְיר? למה אותם לא לקחו לכאן?"
אמא פתחה את פיה לענות, אבל דיברתי לפניה. "כי משפחת קלייר לא פּוֹרְטֶרִיקִים."
אמא הביטה בי במבט המום. "נטלי!"
זנחתי את צמותיה של קורה. "מה! היא כבר ילדה גדולה, היא תצטרך להתמודד עם האמת מתישהו!"
אמא הביטה בי בעיניה הגדולות והחומות. היא נענענה בראשה לאט, נענוע של אכזבה.
"מה את מעדיפה," צעקתי, "שתגלה את זה כשיקללו אותה וירקו עליה במחנות העבודה, או כשהשוטרים יכוונו עליה אקדח ויצחקו על זה שהם ירו בעוד אחת?"
קורה הסתובבה בתנועה חדה והסתכלה בי. עיניה הכהות ננעצו בעיני, וצפו על גלים של דמעות. פתחתי את פי כדי למחות על דברי, אבל היא כבר קמה ויצאה בטריקה מהחדר.
השפלתי את עיני אל ידי, שנחו רפויות על ברכי. מזווית העין ראיתי את אמא מביטה בי במבט מאוכזב. נשמתי עמוק. "זאת האמת אמא. וכנראה שקורה לא היחידה שלא מתמודדת איתה."

נגיעה על כתפי גרמה לי להתנער מהרהורי ולהסתובב לאחור. טֵיְיזֶר עמדה מאחורי, מחזיקה בידיה חלקי מתכת לבנה שנראית כבדה למדי. עיניה האפורות רושפות מאחורי, וכשאני מסתובבת אני מגלה את הסיבה. קבוצת שוטרים צעירים צועדים לעבר מחנה העבודה שלנו.
הם לבושים כרגיל, מדים שחורים מכף רגל ועד ראש, כובע צבאי שחור, מגפיים גבוהות וגסות כהות על רגליהם וחגורה עבה ואדומה על מותניהם, מאובזרת בסוגים שונים של אקדחים ורובים משוכללים שבוהקים באור היום.
הם הולכים בקלילות, כאילו הם מטיילים בלונה פארק, ולא במחנה עבודה של נשים שמעבידים אותן למוות.
"אני שונאת אותם," מסננת טייזר ומזרזת אותי במבטה.
"תגידי שם אחד של אדם שפוי שכן אוהב," אמרתי, מביטה בהם בשנאה גלויה.
כשהם מתקרבים לעברינו אני ממהרת לאסוף לידי את המתכות הלבנות שלרגלי ומייצבת אותם בחיקי.
טייזר מתחילה לצעוד לכיוון ביתן העבודה שלנו, ואני מאחוריה, נזהרת לא להפיל אף מסמר או מתכת מהערימה שבידי כדי לא להתעכב. טייזר מבזיקה מבט לאחור, לעבר קבוצת החיילים המתקרבים. "בואי נזדרז. אני לא יכולה לסבול את הנוכחות שלהם ברדיוס של עשרה מטרים ממני."
אני מהנהנת נמרצות ואוחזת במתכות שבידי.
אנחנו ממהרות בדרכנו לקה המרוחק של מחנה העבודה, לאזור בניית מסילת הרכבת שהוקצה לנו לעבוד בו, מפלסות בזהירות ובמהירות את דרכנו בין הנשים העובדות והסוחבות, סובלות ועמלות בשמש הקופחת על ראשינו.
מרחוק שמענו את פקודותיהם של החיילים המאצ'יסטים, מורים על העובדים לבנות ועמול במהירות, מכוונים את נשקיהם אליהם, מחכים לכל טעות קטנה שתתן להם הזדמנות ללחוץ על ההדק ולמלא את גופם בעופרת, רק כי הם יכולים. הנחתי את המתכות על הרצפה, לצד המסילה החצי בנויה. אישה כבת ארבעים לפחות, שאני תמיד שוכחת את שמה, הגישה לנו את כלי העבודה וחזרה לעמדתה. סובבתי את הפטיש המתכתי בידי. הוא בער בה, והשמש היוקדת הבעירה את ראשי. היה כל כך חם, שהרגשתי שאני בכל זאת עומדת למות היום. פזלתי אל טֵיְיזֶר, שהחלה כבר לנסות לחבר את המתכות למסילה המשורטטת.
היא דפקה במסמרים בפטיש, משימה בלתי אפשרית בחום הזה.
לא רק שהפטיש היה חם, אלא גם המתכת, והאדמה. האוויר היה חונק ומלא אבק, ולא היה לא מים ולא אוכל מסביבנו. רק נשים עובדות ומעונות.
וגם היו הַמסמרים. מסמרים גדולים וקשיחים, חזקים בצורה שלא תאמן. לא רק שהיו חמים, גם לא נטמעו באדמה כאשר דפקו בהם בפטיש.
"מאצ'יסטים מסריחים," נשפתי וזרקתי את הפטיש בזעם על המסילה. המסילה השמיעה קול צורם וחלול, כמו של פעמון מתרסק והפטיש זינק לגובה, ונחת בקול קרקוש חזרה על המסילה.
טֵיְיזֶר הביטה בי בעודה ממשיכה לנסות לסדר את המסמר במקומו בחור המסילה. "הם עוד יהרגו אותך בסוף," היא אמרה בלחש.
"גם ככה הם יהרגו את כולנו," אמרתי ושילבתי את ידי אל חזי. "זה רק עניין של זמן."
"אל תחשבי כך!" היא זנחה את הפטיש והביטה בי. אל מבטה הזדחל המבט הישן שלה, מבט של ביטחון ואחראיות, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה. ביום ההוא המסילה עוד הייתה ריקה. זה היה היום הראשון במחנה העבודה של מחוז דומי, יומיים אחרי שהגעתי הנה במשלחת מעיר הולדתי. שבוע לפני שסולי ואחיו הגיעו הנה.
היא נראתה כמו לוחמת, שיערה השחור אסוף בהדיקות לקודקודה ועיניה האפורות רושפות בחיילים בביטחון. היא נכנסה לדומי כשעוד הייתה בת שבע עשרה, גדולה ממני ומסולי בשנתיים בערך. היא הייתה קשוחה, ולא פטפטה עם אף אחת במחנה. המילים היחידות שהוציאה הייתה בקרב חיילים צעירים ממנה כשעברו, וגם אז דיברה מילות זעם והתנגדות. כל זה היה לפני שלושה חודשים, עד שלקחו את אחיה.
הוא היה צעיר ממנה בחמש שנים, בן אחד עשרה בסך הכל, ילד צנום ושקט, שבשונה מאחותו, לא פצה את פיו ולא הביע כוח.
הם הרגו אותו מול העיניים שלה בתור אזהרה למעשיה. הם זעזעו את טֵיְיזֶר, וגרמו לה לשתוק. ומאז היא מפחדת מהם פחד מוות.
התנערתי ממבטה הרושף וחזרתי להחזיק את הפטיש הלוהט בין אצבעותי. אם הייתי יכולה, הייתי רצה איתו עד לחייל הראשון שאראה והולמת בראשו. המחשבה הזאת גרמה לי להיאנח, להצטער שאני יכולה רק לדמיין דבר כזה, ואפילו לא בקול.
אני בטוחה שאילו הייתי סולי, הייתי מתבדחת על המחשבה הזו, ולא מפסיקה לצחוק ממנה. המחשבה על סולי גרמה לי לחשוב על האיש המת ההוא, ובחילה עלתה בגרוני.
חיפשתי במבטי את המגדל הגדול, בניין גבוה שקודקודו מחודד, ובמרכזו שעון ענקי. זהו הבניין היחידי שמספיק גבוה כדי שנוכל לראות אותו מכאן, בדומי.
השמש סנוורה את עיני, גמרה לי להרים את ידי כדי לסוכך עליהן. המגדל ניצב במרחק, מטיל את צילו אפילו על מחנה העבודה. צמצמתי את עיני כדי להטיב לראות את מחוגיו המתכתיים, שהצביעו על המספרים הגדולים והכסופים.
בתור ילדה קטנה אהבתי לשמוע את הסיפורים של מר קוֹרז, אביו של סולי, על המגדל הזה. לפני שהתחתן עם רוזה, אמו של סולי, היה מר קוֹרז סוחר בצד הזה של אָרְפּוֹס.
כשהיינו מצטופפים סביבו, מוכנים לשמוע על סיפוריו תמיד פתח בסיפור על ה"יבשות הקדומות". יותר מאוחר, כשלמדנו על כך בבית הספר, אני וסולי היינו היחידים שהשתתפנו בשיעור. היבשות הקדומות היו יבשות הבסיס של העולם הישן. הן היו שבע, אחת מהן היום כבר לא קיימת- נכחדה לפני מאות אלפי שנים, אך שְמַן היה שונה. מחוז דומי, והמחוז הקודם שבו גרתי שייכים לאָרְפּוֹס, שלפי סיפוריו של מר קוֹרז, הייתה בעולם הישן יבשת אירופה.
הוא הרבה לספר לנו על מסעותיו באָרְפֻּוס, על ההיסטוריה שלה ועליה בעולם הישן כשעוד נקראה אירופה, אבל לא הרבה לספר על היבשות האחרות. רק כמה שנים מאוחר יותר למדנו עליהן בבית הספר.
הקצה של ארפוס מחובר לאָסֻוס, שנקראה אסיה. משמאלה, שתי יבשות כמעט מחוברות ביניהן, אָמֵרִיקֻוס סֶת, שנקראה אמריקה הדרומית, ואָמֵרִיקֻוס נֵרְת, שהייתה אמריקה הצפונית בעולם הישן.
מתחת לארפוס ישנה את אַפְרָקֻוס, שהייתה אז אפריקה, ובתחתית, אוסטרליה שהפכה לאוֹסְטְרוּס. סיפורים על היבשת השביעית שנקראה אנטרקטיקה שמעתי רק בבית הספר. המורה שלנו היה מייחס לה חשיבות אפסית, בטענה שגם אז כשעוד הייתה, הייתה מכוסה בשכבות של קרח, ושום דבר נוסף בה לא היה, וטוב שנעלמה מן המפה.
"על מה את חושבת?" קולה של טייזר הקיץ אותי מהרהורי. הנדתי בראשי. "סתם, נזכרתי כמה החיים היו יפים לפני דומי."
טייזר נשכה את שפתיה.
"את יודעת, אני תוהה מה יכולתי לעשות אילולא הייתי כאן בדומי," אמרתי בשקט, ממשיכה לפרוק את זעמי בדפיקות על המסמר העקשן עם הפטיש שבידי.
"אני יודעת שאם לא דומי וכל החרא הזה, הייתי עכשיו לומדת רפואה," אמרה טייזר וחייכה חיוך קטן, מנסה לסדר את החריצים הקטנים של אחת המתכות לבליטות הקטנות של המתכת האחרת שבידה. "זה מה שאבא שלי תמיד רצה שאלמד."
חייכתי. "פעם אמרתי לאבא שלי שאני רוצה להיות מנתחת. זה היה אחרי שסולי נפל מאיזה עץ באחד מהטיולים שלנו ופתח את הסנטר. ראיתי איך הרופא שטיפל בו חיטא ותפר לו במומחיות את הפצע, ופתאום חשבתי שהדבר היחידי שאני רוצה לעשות כשאגדל זה לתפור פצעים של אנשים."
טייזר גיחכה. "את עדיין רוצה לעשות את זה?"
הנדתי בראשי. "לא. כשסיפרתי יותר מאוחר לאבא שלי שזה מה שאני רוצה לעשות, הוא צחק. הוא אמר שאני יותר מדי הומאנית בשביל רפואה, ושאני אשנא את זה מהר מאוד."
"ומה הוא רוצה שתלמדי?"
"אבא שלי תמיד רצה שאהיה היסטוריונית," אמרתי. "הוא אומר שהשליטים של הדורות האחרונים השכיחו והעלימו רעיות לחיים שהיו בכדור הארץ לפני אלף שנה. הוא אומר שיש משהו שהם רוצים להסתיר, אבל אף אחד לא יודע מה."
"חוץ מההיסטוריונים," אמרה טייזר בחצי חיוך.
"מסתבר," אמרתי.
טייזר בחנה אותי במבט ארוך. "אז מה את חושבת שהיית עושה אם לא היית בדומי?"
משכתי בכתפי, משחילה במיומנות מסמר נוסף לחור אחר על גבי המסילה והולמת בו מיד בפטיש. "כנראה שהייתי מתבטלת כל היום עם סולי על שפת האגם או משהו כזה. אין כל כך הרבה מה לעשות בשכונה שממנה באנו."
"אם את כבר מדברת על סולי…" טייזר הביטה בי במבט ערמומי. הבזקתי לעברה מבט קצר, והחזרתי אותו אליה במהירות כשמוחי עיכל את מבטה התחמני.
"מה?" שאלתי בהיסוס, בחצי חיוך מפוחד.
"סולי. מה קורה ביניכם?"
נעצתי בה מבט מוזר. "כלום. מה פתאום את שואלת כזאת שאלה?"
"אל תתחמקי, תעני לי. מה העניין ביניכם?"
"שום עניין," אמרתי בחיוך וחזרתי להלום בפטיש. המסמר הזה היה חלוד יותר מהקודם, ולכם נדרש ממני מאמץ רב בכדי לקבוע אותו במקומו.
"אוי, באמת נטלי. ברור שיש עניין. אל תגידי לי שלא."
"אני נשבעת לך טייזר, אין כלום! אנחנו החברים הכי טובים מאז גיל אפס."
טייזר רק נעצה בי את מבטה החודר. "משום מה אני עדיין לא מאמינה לך. רק שתדעי ש – "
לפתע שמענו זעקה מנקבת אוזניים במרחק מה מאיתנו. הנשים שעבדו מסביבנו באזור המסילה נעצרו גם כן, מנסות לאתר את מקור הרעש.
טייזר התרוממה ואני מיד אחריה. היא זרקה לעברי מבט מהוסס, וכאשר נשמעה הזעקה בשנית, עקפתי אותה והתחלתי לפלס את דרכי בין הנשים מסביבי – שכמוני, גם הן התעניינו במתרחש – לכיוון שממנו הגיע הקול.
בדיוק כשהגעתי לשולי מעגל של נשים המומות ומפוחדות נשמעה הזעקה השלישית. קול האישה הצועקת החליא אותי, צמרר את גבי. כעבור שניה הרגשתי בידה החמימה של טייזר על זרועי, מנסה למשוך אותי מההתקהלות חזרה אחורה. "קדימה נטלי, אנחנו נסתבך בצרות!"
"לא! תחכי."
"נטלי!"
הושטתי את ידי קדימה, מזיזה הצידה את האישה שעמדה מולי והסתירה את המתרחש. צעדתי צעד קדימה, תופסת את מקומה, ונשמתי נעתקה.
באמצע המעגל הייתה שרועה על בטנה אישה בסביבות גיל הארבעים, כאשר חייל צעיר עומד מעליה, ומצליף בה שוב ושוב במוט חשמל. החייל הניף את מוט החשמל מעל ראשו, והנחית אותו על גבה הרופס. קול ההצלפה נשמע בבירור, ואיתו זמזום החשמל המצמרר שחִשמל את גופה.