(סיפור נסיון) דעתכם חשובה, אז תקראו ותגיבו!

אני חושבת שחלקכם די חדשים פה באתר, ולא מכירים אותי, אז היי, אני לורין, אני כותבת פה כבר המון הזה, בערך מעל לשנתיים ופרסמתי פה די הרבה סיפורים.. והחלטתי להוציא ספר. כן, איזשהו חלום קטן שיש לי כבר המון זמן. הבעיה שכל מה שאני כותבת יש לי עליו ביקורת ככה שיוצא שאני לא אופציה לשפיטה, אבל אז חשבתי לפרסם את התחלת הסיפור פה, ואם תאהבי אני אמשיך אותו עד הסוף..
אז אני אשמח מאוד אם תקראו, תדרגו ותגיבו כי זה ממש חשוב לי.
תודה♥

*****
– פרולוג –
הרחובות המוכרים כל כך נצבעו בלבן. הכל היה צח וטהור, באילו הטבע מנסה להשקיט את ליבנו ולהקל את מסענו ביופיו. פתיתי שלג כמעט ובלתי נראים ירדו מהשמים, נערמים כשמיכת שלג עבה על ערמות השלג הקיימות, והגביהו אותן עוד יותר. הם שרקו באוויר, כשריקת הרוח המתפתלת בין עשבים גבוהים בימי הקיץ החמימים. הם פילחו את עורי בקרירותם המקפיאה.
נקודות לבנות קישטו את גבו של מי שהלך לפני, וצעדיו נטמעו באדמה, משאירים את זהותו ההולכת ונעלמת בשלג העיר.
זה היה השלג הראשון בשנה.
נשפתי. עננה לבנה אשר יצאה מפי התנדפה אט אט באוויר, מרעידה את שערותיי אשר נפלו על המצח. כיווצתי והרפיתי את אצבעות ידי, מזרימה אליהן דם. הן היו עטויות בכפפות כבדות וישנות בניסיון להגן עליהן מפני הקור, אך בלא הצלחה מרובה.
יכולתי לראות בדמיוני את דמותי מן הצד. אפי ולחיי ודאי כבר אדומים מהקור. קווצת שיער נפלה על פני והסתירה את אחת מעיני. על גופי סוודר ישן ומעיל גדול ממידותיי ובלוי בלבד. אבי הניח אותו על כתפי כשהשוטרים גררו את הדייר הראשון החוצה, לרחוב. את הכפפות הישנות מצאתי חבויות בכיס הפנימי . יחד איתן מצאתי מצאתי גם מצית חצי ריקה ועטיפה של סוכריה ישנה.
כשהשוטר הזועף עם השפם האפור צעק עלי ועל אבא כשהתעכבנו מאחור, אחותי הקטנה, קורה, תחבה את ידה הקטנה בידי. ידיה היו עטויות כפפות גם כן, אך הן היו במידתה והתאימו בדיוק לידיה.
אני בוהה בהן עכשיו. הן קטנות ורכות בידי. כתומות ובולטות על רקע הלובן והאפרוריות של השחר העולה. עורה של קורה ורדרד מהקור ושיערה החום והחלק קלוע לשתי צמות ארוכות שמקפצות על שכמותיה.
היא הרימה את מבטה אלי וחייכה. היא נראתה צעיר בהרבה מגילה האמיתי עם החיוך התמים הזה. חייכתי אליה, מנסה להסוות את מצב רוחי הירוד. היא לא ידעה מה מצפה לנו. אף אחד לא ידע.
ואף אחד גם לא יודע.
אף אחד לא יודע מלבדם, השוטרים עם החליפות השחורות, עטורות הסיכות וההדרים המוזהבים שנעוצים על דש חליפותיהם.
השוטרים השחורים, מחזיקים בידיהם רובים משוכללים. כולם נוסעים ברכב הצבא המודרני. אחד מהם כעשרה מטרים מלפנינו ושנים מהם כעשרים מטר מאחורינו, מחכים לרגע בו ירדפו אחרינו ויהרגו אותנו אם אחד מאיתנו יחליט להימלט. אבל בינתיים, כולם ממושמעים.
כולנו הולכים בקצב אחיד בשלג הלבן. לבושים במעט בגדים, פשוטים למדי אשר אינם מחממים אותנו ומגנים עלינו מפני הקור בכלל.
אני מביטה ימינה. אמא הולכת לצידי בשקט, כמו כולם. היא בוהה באדמה. פניה לובשות ארשת מהורהרת. אני יודעת שהיא חושבת עכשיו. היא מרגישה במבטי, ומסתכלת עלי. היא מחייכת חיוך עקום, חיוך כאילו עליז, כאילו שהכל בסדר, כמו החיוך שחייכתי קודם אל קורה.
רק שאני לא קורה.
אני יודעת שזה הסוף.

– פרק ראשון –
עוד שעה.
יש לי שישים דקות של שקט. וגם אז השקט הוא לא שקט.
לפני חצי שנה לא הייתי חושבת בכלל על לקום לשירותים בשעה כזאת. אבל עכשיו, אני מופתעת שזה בסך הכל מה שאני צריכה לעשות.
אני ערה כבר שש שעות. אף אחד לא נותן לי לנוח. שלא לדבר על לישון.
כבר חצי שנה אני לא ישנה. ואני בטוחה גם כי לא אישן עוד לעולם.
אני שוכבת על הסדין המסריח מריח של שתן ועובש שמכסה את הדרגש החורק שהוקצה לי בפינת החדר, ממש מתחת לאדן החלון ובוהה בירח. הוא כמעט שקוף לחלוטין, וקרניים אפורות של אור בוקר עולה כבר ננעצות בו.
אני שומעת את קורה נוחרת על הדרגש שמתחתיי. הסדין משמיע קול חיכוך שקט ורך כשהיא מסתובבת עליו ומתמקמת בתנוחה נוחה יותר בשנתה. שיערה הארוך והחום נשפך באי סדר על המזרן וקווצה ארוכה אחת ממנו משתלשלת מטה. שערה מבולגן ומלא קשרים, כבר חצי שנה ששיני מסרק לא עברו בו וסידרו אותו. כשרק הגענו לפה אמא הציעה לה לגזוז את שיערה כדי שלא יתרבה בכינים ולכלוך. כמובן שקורה לא הסכימה. היא כל כך אוהבת את השיער הארוך והחלק שלה. מדי פעם אני רואה אותה מתפתה, ומעבירה את אצבעותיה הדקות בשיערה, מנסה לסרק אותו ולהתיר את הקשרים הרבים בכוח.
אני מעבירה את ידי בשיערי. הוא הספיק להתארך מאז שאמא קיצרה אותו, כשעברנו לפה. עכשיו הוא מדגדג את החיבור שבין הצוואר לכתפיים. הוא יותר כהה מהשיער של קורה, חום כהה מאוד, כמעט שחור, שהשמש שוזרת בו גוונים אדמדמים כשהיא מאירה בחוזקה.
אני נאנחת, מבינה שאין טעם סתם לשכב על המזרון המאובק ולבהות בתחתית הדרגש שמעלי. אני מתיישבת בכפיפות, ומותחת את זרועותי כמה שאני יכולה. קורה ממלמלת בשקט מתוך שינה ומסתובבת על צידה שוב. אני סוקרת את החדר החשוך במבטי. עשרות אנשים שישנים על דרגשים חלקם אפילו על מזרונים מעופשים ומתפוררים ושמיכות דקות על הרצפה, צפופים זה לזה ובכל זאת מנסים לשמור על מקומם. אני מזהה את גופם של אבא ואמא. הם ישנים מכורבלים על מזרן אחד ודק בצפיפות בקצה השני של החדר, כדי שלגברת ברון הזקנה יהיה נוח יותר על הדרגש שהיה אמור להיות של אמא. חיוך עקום מתלבש על פני. גם עכשיו הם נדיבים, מוותרים על המזרן המתפרק בשביל שלמישהי אחרת שהם לא מכירים יותר משישה חודשים יהיה טוב.
שלחתי את רגלי בזהירות אל הסולם הדק והחורק שבקצה הדרגש שלי, מדלגת מטה על השלבים שניים- שניים עד שאני נעמדת על רגלי על הרצפה, ומתחילה לדלג מעל האנשים הישנים. כשהייתי במרחק שלושה מטרים מהדלת המתקלפת נאחזה יד קרה בקרסולי, שגרמה לי למעוד ולפלוט צווחה, שמיד השתקתי. הבטתי לרגלי ונתקלתי בחיוכו הצוחק של סולי.
סולי צחקק בשקט והרפה מאחיזתו בקרסולי, קם על רגליו ומנער את האבק מבגדיו הבלויים. שיערו הבלונדיני והחלק שהגיע לאוזניו הסתיר את עיניו, ובהרמת יד העיף אותו לאחור. עיניו הירוקות הכהות נצצו באור הבוקר האפלולי והשוו להן ניצוץ כסוף. הוא חייך חיוך רחב, שחשף את שיניו. צילו התמתח על הקיר המלוכלך והמתקלף שמאחוריו, שחור וגבוה, דמות מוכרת ויציבה כל כך בתוך כל הסיוט הזה.
חבטתי בכתפו בכוח שגרם לו להתנדנד לאחור ולהושיט את ידיו לצדדים כדי לא לאבד שיווי משקל.
"מטומטם אחד," לחשתי לו בזעם, "נבהלתי למוות."
הוא הושיט את ידו לפני, חוסם את דרכי החוצה. "לאן יש לך ללכת בשעה כזאת?"
צמצמתי את עיני. "לא עניינך."
הוא הטה את ראשו לצד אחד ועיקם את פיו. "לפחות יכלת לספר לי."
"אין מה לספר," אמרתי והרמתי את כתפי. "כל הקודם, זוכה."
סולי הביט מטה, אל עבר אחיו הצעיר ממנו שישן על המזרן שלצידו. זרועותיו פרושות לצדדים, רגליו פשוטות לפניו וראשו הבלונדיני שמוט לצד אחד. עיניו נצצו עכשיו במבט של דאגה. אחיו, אַיְיבֵּל, בסך הכל בן שתיים עשרה ומבוגר מקורה רק בשנה. הוא היחיד שנשאר עם סולי כשהגיעו לשכונה האפורה. הוריהם, אדון וגברת קוֹרז, שהיו שכנינו לפני הגירוש, נדחפו לרכבת השניה שיצאה מהתחנה שאליה הובלנו בגירוש. הרכבת שעלינו אנחנו, סולי ואחיו הובילה לכאן, למחוז דומי. הרכבת השניה הובילה אל הלא נודע.
אחרי דקה של שתיקה הוא פתח את פיו. "יפריע לך אם אני אבוא איתך?"
הבטתי באחיו הישן ואז השפלתי את מבטי לרצפה. הנדתי בראשי ופתחתי את הדלת לכדי סדק.
הסמטה הפנימית של חצר הבתים בשכונה הייתה אפורה, ערפל של חול ואבק מהחום של אתמול שרר באוויר, כבד ומטשטש. הסמטה הייתה ריקה, מלבד זבל שנשפך מבור הזבל שנחפר ברצפה. למזלנו, אף איש עוד לא הילך ברחובות וזו הייתה ההזדמנות המושלמת.
"בוא," לחשתי לסולי ויצאתי בצעד חרישי מהבית. כמה שהיה חם ומחניק בתוך הבית, האוויר שבחוץ היה חם ומחניק עוד יותר. הכל נצבע באפור של שחר אפלולי וחום של ערפל חולי וכבד. בלעתי את הרוק שבפי והשתדלתי שלנשום עמוקות כמה שפחות. הרגשתי את אצבעותיו של סולי מרפרפות על גב כף ידי, ומיד אחר כך שמעתי את הקלאק המבשר שהדלת נסגרה מאחוריו.
את הדרך הזאת עשינו כבר עשרות פעמים בחצי שנה האחרונה. צעדנו בשקט אל החלק האחורי של החצר המלוכלכת של דומי, אני צועדת לכיוון היעד בעוד שסולי מפנה את ראשו לצדדים, מוודא שאף אחד לא מבחין בנו.
אנחנו צועדים בין המבנים האפורים, מנתבים את דרכינו בערפל בזהירות, עד שאנחנו מבחינים כי הגענו אל קבוצת שיחים צפופה ודוקרנית. כאן אנחנו מוסתרים. אנחנו מתקדמים לאט, בתנועות חתוליות בין הענפים, צועדים על הצעדים שנשארו פה מהפעם שעברה. מדי פעם אנחנו עוצרים כדי להאזין. סולי טומן את ראשו בחורים שבשיח ומעיף מבט על החצר. בינתיים אנחנו עדיין לבד.
אנחנו מתקרבים לקצה של השיחים. מכאן כל אחד הולך לבדו, עד לגדר. אני מתכוונת לצאת ראשונה אבל אז אני מרגישה את ידו של סולי על כתפי. "תני לי," הוא אומר ועוקף אותי. "אני רוצה לבדוק את השטח."
אני מזעיפה פרצוף אל גבו. "אתה יודע טוב מאוד שאני יכולה לעשות את זה בעצמי. ועוד יותר טוב ממך."
הוא מביט אלי מעבר לכתפו. "אז מה."
הוא תוחב את ראשו מהפתח הצר. עליך יבשים נדבקים לשיערו. הוא סופר בלחש עד חמש, כמו שתרגלנו בפעם הראשונה ופורץ בריצה לגדר. הוא רץ כפוף וצמוד לחומה, בקצב מהיר. אני מציצה מאחוריו אל הסביבה, מוכנה לצאת אחריו כשאסיים לספור.
אני מלמלת את המספרים בסדר קבוע.
20, 19, 18.
אני שואפת אוויר ומצמידה את ידי אל צידי גופי.
14, 13, 12.
אני מכווצת את כפות ידי לאגרופים קמוצים.
9, 8, 7.
אני צועדת צעד לאחור ומוכנה לזנק.
בדמיוני אני רואה את סולי נשען על החומה, מתנשף מהריצה, ומסדר את נשימתו. הוא מחכה לי. הוא יודע שבעוד חמש שניות אני אצא.
אני מסיימת את הספירה בלב. 3, 2, 1.
אני יוצאת מהשיחים, מעיפה מראשי עלים יבשים ומשאירה את זרועותי צמודות לגופי. אני רצה מהר. מדלגת מעל ענפים ושורשים בולטים. אני כפופה וצמודה לחומה, כמו שסולי עשה. מסתכלת קדימה. אני מסבה את מבטי לצדדים, מוודה שאין איש מלבדי. אני ממשיכה לרוץ. מרחוק אני רואה את סולי. דמותו מטושטשת בגלל הערפל הסמיך. הוא עומד ליד החומה ומסתכל עלי.
אני מסובבת את ראשי חצי סיבוב הצידה. אני רואה רק ערפל כתמתם ואפור. ואז גוש שחור וזר.
אני קופאת. רגלי עוצרות מעצמן. אני כמעט נופלת קדימה בגלל העצירה הפתאומית, אלא שברגע האחרון ידי מקנות לי שיווי משקל. אני בוהה בגוש השחור ולא נעה.
מזווית העין אני רואה את דמותו המטושטשת של סולי מתקדמת בזהירות לעברי, צמודה לחומה וכפופה, כמעט בלתי מורגשת.
אני ממשיכה לבהות בגוש. הוא מולי. הערפל מתפזר, ואני יכולה להבחין בו בברור עכשיו. זה איש.
אני עומדת קפואה עד שאני מרגישה יד על כתפי. אני קופצת ומסתובבת חצי סיבוב לאחור, מוכנה לכל. אבל ממולי אני רואה רק את סולי, עוטה הבעה מבולבלת. עיניו הירוקות נעוצות בעיני, מכווצות בשאלה.
אני מביטה חזרה אל הדמות השחורה. הוא מביט בה מעבר לכתפי ומתקדם אליה.
אנחנו במרחק של שני מטר ממנה. הדמות השחורה שמוטה על הרחוב, גבה מופנה אל על. ידיה ורגליה נחים על האדמה בצורה לא טבעית. ידה האחת מתחת לבטנה, ואצבעותיה מציצות מתחת למעיל השחור והגדול, חיוורות ורזות מהרעב.
ידה השניה שמוטה על גבה בצורה מוזרה, עקומה כאילו נשברה מספר פעמים. סולי נגע בגופה עם קצה נעלו. כאשר לא הגיבה, סובב אותה על גבה. פנים מעוותות נתגלו לפנינו. עיניים חצי פקוחות שאישוניהם לא נראים לעין, ופה האיש פתוח בצורה מעוכה.
עורו היה חיוור לגמרי והוא נראה כמו רוח. הוא היה רזה, ופניו היו מצומקים ומקומטים.
הסבתי את מבטי מהגופה. שנאתי לראות איך האנשים בדומי גוססים ומתים. רובם ברחובות, על הכבישים, יודעים ששם לפחות יראו אותם וידאגו לקבור אותם.
סולי הרים את מבטו מהגופה והביט בי. "את מזהה אותו?"
לא רציתי לראות את פניו המתות שוב. פשוט הנדתי בראשי והתרחקתי צעד משם. סולי הרכין את ראשו, ואז הביט אל עבר החומה. "נפנה אותו אחר כך?"
הנהנתי במהירות והתרחקתי משם. סולי השיג אותי והתאים את צעדיו לצעדי. הוא שתק.
כחכחתי בגרוני. "חשבתי שבדקת את השטח."
הוא המשיך ללכת בשקט. "כדאי שנמהר, אם את רוצה להביא אוכל לקורה."
הנחתי את ידי על החומה. המקום הפרוץ היה מוחבא מאחורי השיחים, מוביל ישר לפח הזבל הגדול שמחוץ לחומה, מחוץ לדומי, מחוץ לחיי המוות ששוררים בינינו.
נשמתי ונשפתי, מזדחלת פנימה אל תוך הסבך, שתמיד עקץ ודקר את עורפי. סולי נכנס אחרי, עלים מרשרשים מסגירים את נכחותו. נעצרתי ממש מול הפתח הצר והעברתי את אצבעותי על החומה שנשארה קרירה לעומת האוויר המחניק. כשהרגשתי בבליטה שחיפשתי, דחפתי באצבעותי את החלק בחומה ועזבתי מהר. חתיכה מהחומה נפלה לאחור, ונעצרה על ידי סולי בדיוק שניה לפני שפגעה ברצפה והשמיעה רעש. נשפתי בהקלה והתבוננתי בפתח שנוצר.
הוא היה צר ונמוך, ברוחב ארבעים וחמישה סנטימטרים לכל היותר. התיישבתי על עקבי והשחלתי את ראשי החוצה. מעברה השני של החומה, במרחק עשרה מטרים הייתה מכולת אשפה גדולה. העברתי את ידי ונאחזתי בקצה הפתח. רגל אחת עברה, והשניה ממש אחריה. נעמדתי בזהירות, מביטה לצדדים. השטח נקי. שמעתי את סולי נאנח בלחש. רצתי עד למכולה ושלחתי את ידי אל פתח, דוחפת את גופי מעלה. כשראשי הגיע לפתח עצרתי את נשמתי. ובעזרת עוד דחיפה קלה הצלחתי למקם את בטני על הפתח כך שאוכל לשלוף מהמכולה מזון ולרדת חזרה בקלות במקרה הצורך.
התחלתי לחטט באשפה. בפעמים הראשונות נגעלתי, אך ככל שהזמן חלף כך הרעב כרסם בנו יותר יותר. הדחף ללחם עם עובש או אפילו לקליפות תפוחי אדמה גרם לנו להסתכן.
הצלחתי למצוא שקית עם פירות מרקיבים. חלקם כבר היו לבנים מעובש, ואחדים מהם עוד במצב טוב. זרקתי מאחורי כתפי את השקית, ושמעתי את קול השקית כשהיא נתפסת בין ידיו של סולי מתחתי.
ידי נתקלה בערמה של קליפות בננה. במחשבתי עלתה פרצופה של קורה, כשלפני חודש הגנבתי לה קליפת בננה שהצלחתי לחטוף מאחד ממשלוחי העבודה. היא הייתה מורעבת, ואכלה בשקיקה אפילו את הקליפה המסריחה. לפחות אלו במצב טוב יותר. תפסתי חופן וטמנתי אותו בכיס מכנסי.
כשלא מצאתי עוד דבר אכיל ירדתי למטה בזהירות. הספקתי להבחין בראשו הבלונדיני של סולי חומק פנימה דרך הפתח. התכופפתי וחמקתי חזרה אל דומי. סולי חיכה לצידי, בידיו החתיכה מהחומה. כשהתיישבתי על האדמה, מתנשפת, הוא החזיר אותה למקום ובדק שוב ושוב שהיא לא נופלת ממקומה ושהחומה נראית שוב כחתיכה אחת שלמה.
חילקנו את הפירות הרקובים בינינו חצי חצי. כל אחד טמן כמה מהם בתוך כיסי בגדיו. את אחת מקליפות הבננה הבאתי לו. זכרתי שגם אייבל אוהב לאכול אותם.
בדרכנו חזרה לבית לא דיברנו. כשעברנו ליד האיש המת סולי בהה בו. "לא נפנה אותו?"
הבטתי בגופה מזווית העין. "לא," לחשתי. "עדיף שהם יעשו את זה."
סולי צמצם את עיניו, ועקב אחרי מבטי הצידה. במרחק נראו קבוצה של גברים, כפופים ורזים, לבושי שחורים ונושאים בידיהם אתים.
הקברנים.