סיפור ניסיון פרק שני חלק ב'.

למרות שבפרק הקודם הייתה רק תגובה אחת, החלטתי בכל זאת לפרסם את המשך הפרק השני, בתקווה שתקראו, ותגיבו. שוב, כל הערה/הארה תתקבל בברכה, זה ממש חשוב לי..

***
(חלק ב')
באמצע המעגל הייתה שרועה על בטנה אישה בסביבות גיל הארבעים, כאשר חייל צעיר עומד מעליה, ומצליף בה שוב ושוב במוט חשמל. החייל הניף את מוט החשמל מעל ראשו, והנחית אותו על גבה הרופס. קול ההצלפה נשמע בבירור, ואיתו זמזום החשמל המצמרר שחִשמל את גופה.
לא יכולתי לסבול את מה שראו עיניי. החייל הכה באישה שוב במקל, והיא נאנקה בכאב, לא מסוגלת יותר לצרוח מרוב הכאב מההצלפות וממכות החשמל שעברו שוב ושוב בגופה.
"מה קורה פה?" שאלתי בבהלה. אחת הנשים שעמדה לידי העיפה בי מבט מפוחד. "החייל הזה תפס אותה אוכלת חתיכה מפרוסת לחם שהיא החביאה מהמשלוחים בכיס."
"מה?!"
החייל הכה באישה שוב. אף אחת מהנשים שעמדו מסביב לא פצתה את פיה, מחשש שיענו אותה גם, או יהרגו אותה. כמה חיילים בודדים היו באזור, מאחורי המעגל, מתעלמים לחלוטין מהמתרחש במעגל.
"די!" צעקתי. הרגשתי את ידה של טייזר מושכת אותי אחורה בכוח. "די! תפסיק!" צרחתי.
החייל הניף את מקלו שוב באוויר. "תפסיק כבר! תעזוב אותה, חלאת אדם!"
החייל הביט בי המום. עכשיו ראיתי את פניו בבירור. זה היה אותו חייל שעמד בראש קבוצת החיילים הצעירים שהתקרבו לעברינו.
החייל נעץ בי את מבטו, והכה בכוח רב על גבה של האישה, ממשיך לנעוץ בי את מבטו החודר והאכזרי. רוע ואכזריות נטפו מעיניו, גרמו לי לרצות להתקרב אליו ולתקוע בו אגרוף בפרצוף.
הוא חייך חיוך דק ומבחיל. "כדאי שתשקלי את מילותייך אם את לא רוצה להסתבך."
"תעזוב אותה," סיננתי אליו. "תניח לה. תניחו לכולנו, כלבים."
מלמולים מופתעים והמומים נשמעו מקהל הבנות שמאחורי. הבעתו של החייל השתנתה, והתחלפה ממבט מזלזל ומשועשע למבט כעוס ועצבני. הוא רתח מזעם.
היא כיווץ את אגרופו סביב מוט החשמל שבידו ובעט בחוזקה בצלעותיה של האישה, שנאנקה בצורה מעוררת רחמים. הרגשתי את ידה של האישה שסיפרה לי מה קרה מורמת אל פיה, בבהלה ובפחד. החייל התקרב אלי בצעדים בטוחים, מחזיק היטב במוט שבידיו. ככל שהתקרב זמזומי החשמל העובר בתוך המקל נשמעו ברורים יותר, וגרמו לעורי לסמור.
הרגשתי את גופה של קופא מאחורי מפחד, משותק כולו. אני בולעת את רוקי בקושי ומנסה להמשיך לנשום. הנשים שמסביבנו עכשיו ומסתכלות עלי. מבטיהן שאני מצליחה לקלוט בשולי ראייתי מעוררי רחמים, מזדהים עם סופי המר הקרב ובא עם כל צעד של החייל לעברי. חלקן מביטות בי באהדה, מעטות מביטות בי בבוז, מאוכזבות מכך שהפקרתי את חיי לטובת אישה שלא הכרתי. כל הזמן הזה החזקתי את מבטי יציב, לא מעיזה למצמץ ולהסיט את מבטי מעיניו מלאות הרשע של החייל.
הוא עוצר חצי מטר מולי, משחק בידו במוט החשמל. הוא כבן עשרים לכל היותר, לבוש במדים של החיילים המאצ'יסטים וחובש על ראשו המגולח כובע, כחלק מהמדים. פרצופו הקר והמחודד לובש חיוך אכזרי, ומעיניו יוצאות קרניים של רשע טהור. שמתי לב שלכיוון המעגל פילס את דרכו עוד חייל, גם הוא חלק מקבוצת החיילים הצעירים שראינו קודם. הוא נעמד בערך עשרה מטרים מאחוריו, והחזיק בידו רובה משוכלל, בוהק באור השמש.
הבנות שלצידי נדחקות במהירות לצדדים, משאירות אותי חשופה ובודדה אל מול החייל. החייל הרים את מוטו ודחף אותו אל מרכז בטני, אך הופתע לגלות כי המוט נהדף על ידי הפטיש הכבד שאחזתי בידי. הוא פישק את פיו בלגלוג, נראה היה כי הריץ במוחו דרכים מענות במיוחד כדי להרוג אותי על כך שעצרתי אותו מלפגוע בי.
חלק ממני רצה להשפיל את מבטי לרצפה, ולקוות לכך שהחייל יבחין בהבעתי האומללה והמבוישת וירחם עלי. אבל במקום זאת המשכתי לנעוץ בו את מבטי, דבר שגרם לו רק להתעצבן יותר. טעות איומה.
החייל הרים את ידו והטיח אותה בפני בעוצמה. נפלתי לרצפה, מרימה את ידי אל לחיי הלוהטת. דמי פעם בחוזקה בראשי, ודמעות בודדות זלגו על לחיי.
החייל בעט בצלעותיי ברגלו. כאב חד פילח את צדי, וגרם לי להתמוטט על האדמה החמה. נאנקתי בכאב, משתדלת להמשיך ולנעוץ את מבטי המורד בחייל.
שמעתי שקשוק מימיני. החייל שעמד רחוק יותר הגיע פתאום לצידי, והרים אותו אל ראשי. התחשק לי לירוק על החייל שמולי, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה.
שמעתי את המתכות משקשקות בידיה הרועדות של טֵיְיזֶר אי שם מאחורי.
לפחות קורה לא רואה אותי עכשיו.
"כל כך יפה," אמר בלגלוג החייל שמולי, ובחן את כל כולי. "וכל כך אמיצה. חבל שנולדת פּוֹרְטֶרִיקִית." הוא חייך בגועל. "בגלגול הבא, תשתדלי לא להיוולד פורטריקית, טוב?"
"אם ישארו בכלל כאלה," צחק החייל עם הרובה. נשארתי להיות יציבה במקומי. דמיינתי את הפיצוץ בראש, הרעש שישאיר בעמקי מוחי, ואת רעש הצווחות של טֵיְיזֶר והנשים שמסביבי. יכולתי ממש לשמוע את צחוקם הגועלי של החיילים שמולי.
הרגשתי את הסוף.
החייל שמימיני עם הרובה שלח מבט קצר אל זה שעמד מולי, שהנהן לכיוונו באישור. הוא טען את נשקו. ובשניה שעצמתי עיניים, מוכנה לכדור שינקב את ראשי ויהרוג אותי, נשמעה קריאה מלפני. החייל שמולי הסתובב לאחור, וסימן בידו לחברו להוריד את הנשק.
חייל צעיר מהם, שנראה כי הוא גדול ממני בשלוש שנים בלבד רץ לעברינו. בידו האחת הוא אוחז נשק, ובשניה הוא מוריד מראשו את כובע החיילים.
הוא נעצר במרחק מה מהחייל שמולי ומדבר איתו. הדם באוזני פעם בחוזקה, ולא יכולתי לשמוע מה אמר. רק יכולתי לראות את החייל שמולי זורק לעברי מבט מתנשא, ואת החייל שעמד מימיני מניח את קנה על הרצפה.
מצמצתי בעיני בלחץ, והצלחתי לפלוט נשיפה רעשנית. החייל שמולי חזר להביט בי, ומעבר לכתפו הצלחתי להבחין מקרוב בחייל שעצר אותו.
הוא היה גבוה ממני בראש, ולבש את אותם המדים של שאר השוטרים. שיערו היה שחור, עורו שזוף ועיניו הכחולות הביטו בי.
הוא סימן לאחור באגודלו, ומיד לאחר מכן הביט בי החייל האכזרי בפעם האחרונה. "אני בטוח שעוד ניפגש." הוא הסתובב לאחור, מצליף בדרכו עם הרובה שהיה תלוי לאורכו על מותניו כתפי, מכה שבוודאי תשאיר סימן כחול עליה, וסימן לחייליו ללכת אחריו. החייל שעמד מימיני ירק לרגלי. כשהפנה את גבו כיסיתי את הרוק שעל האדמה החולית בחול, בתנועה של זלזול בו. אם היה רואה זאת, ודאי היה יורה בי.
החייל הצעיר בעל העיניים הכחולות ראה את מעשי. העפתי מבט מפניו אל הרובה שהחזיק היטב בידיו, ושוב אל פניו.
הוא רק הביט בעיני והסתובב אל קבוצת החיילים, שכבר התקדמה.
כשלא ראיתי אותם באופק, הרגשתי את ידיה החזקות של טייזר על כתפי, ומיד אחריהן עוד שני זוגות ידיים סביב מותניי, מנסות להרים אותי ולייצב אותי. כשעמדתי בתשישות על רגלי בעוד טיזר ממשיכה להצמיד את כתפי אליה חפנתי את פני בידי. ניגבתי בכף ידי את הדמעות שהחלו לרדת בהקלה מעורבת בפחד שנזכר להופיע ותחבתי קבוצת שיער חומה שנפלה על עיניי אל מאחורי אוזני. הבל פיה של טייזר ליטף את אוזני כאשר רכנה ללחוש לי משהו ששמעתי במעומעם.
עכשיו כשאני חושבת על זה אף פעם לא ראיתי מַאצֳ'יסְט כזה, עם שיער כהה ועור שזוף. המַאצִ'יסְטִים, מכנים את עצמם כעם מיוחד, הגזע העליון. הם אלו שצריכים לחיות בעולם הזה. השאר, בין היתר אנחנו, הפּוֹרְטֵרִיקִים, מושמדים.
הם ידועים בעיניים הבהירות שלהם- כחולות ואפורות, לעיתים רחוקות גם נראו מאצ'יסטים עם עיניים ירוקות. לעומתם, אנחנו- הפורטריקים, ידועים בעיניינו החומות, עורנו השזוף ולרוב גם שיער כהה.
מעטים מאיתנו בעלי עיניים בהירות. רק מספר משפחות בדומי דומות יותר למאצ'יסטים. לולא השיער הכהה שלי הייתי יכולה להדמות לאחת מהם. עורי בהיר ותווי פני חדים כפי של מאצ'יסט.
גם סולי נראה מאצ'יסט מרחוק. שיערו הבהיר ועיניו הירוקות היו גורמות לו להיראות אחד מהם, לולא תווי פניו הרכים המעידים על היותו פורטריק, וצבע עורו הזהוב.
למרות שיערו הכהה ועורו השזוף, לא נראה החייל הצעיר פורטריק. בעצם, גם אם היה כזה בחיים לא היה נשאר חופשי, ובוודאי לא חייל.
מצמצתי בעיני והבחנתי בעיניה האפורות של טייזר. היא נשענה על ברכיה מולי, וידיה אוחזות במפרקי ידי. עיניה התרוצצו בחוריהן בהבעת הלם ופחד. "את בסדר?" לחשה. שפתיה רעדו.
קמתי באחת והעברתי את ידי על ברכי, מסירה מהן חול ואבק.
"את לא פוחדת?" שאלה, כשהתרוממה גם היא. נענעתי בראשי, ובתוך תוכי שקשקתי מפחד. טֵיְיזֶר נשפה. "העיקר שאת בסדר."
מאחורי כתפה של טייזר ראיתי כמה נשים שממהרות אל האישה השרועה במרכז המעגל. הם סובבו אותה על גבה והרימו את ראשה.
טינה, אישה מבוגרת, בסביבות שנות הארבעים המאוחרות הניחה את ידה על כתפי. היא הייתה אחראית של מחנה העבודה הזה. "את לא יודעת כמה את אישה דגולה, גברת ריס."
הנהנתי והרכנתי את ראשי. כל מה שרציתי היה לקרוס על האדמה ולא לקום יותר לעולם. "קחי לעצמך יום חופשי," אמרה. "אנחנו נחפה עליך."
חייכתי בתשישות והתקדמתי, מרגישה את ידה של טייזר המונחת על גבי ומלווה אותי לשער היציאה מהמחנה. שמעתי את אחת הנערות שעמדה מאחורי ניגשת אל טינה. "חייבות לה? למה? היא כמעט הרגה את כולנו!"
טייזר זרקה מבט חפוז אחורה, לכיוון הנערה וטינה. "אל תקשיבי לה. למרות שאני ממש רוצה לחנוק אותך ברגעים אלה על זה שסיכנת את החיים שלך וכמעט מתת עכשיו, אני כל כך גאה בך. אני שמחה שיש לי חברה כמוך, נטלי."
שתקתי.
"את חושבת שהם מחכים לי בחוץ?" שאלתי לבסוף.
טייזר הנידה בראשה. "בואי נקווה שלא."
בדרכי החוצה חלפתי על פני האישה שהצלתי. היא התיישבה בקושי על ישבנה, מסביבה כמה נשים שמחזיקות את ידיה ואת פלג גופה העליון במטרה לנסות להרים אותה לעמידה. השפלתי אליה את מבטי. עיניה ננעצו בעיני, ברק של הקלה חלף בהן. הסטתי את מבטי ממנה במהירות וצעדתי מהר יותר, משאירה את עשר הדקות האחרונות מאחורי.