סיפור ללא שם על וואן דיירקשן, פרק 138!:))

נכנסתי אל המסעדה והעברתי שם שעה וחצי, הזמנתי את המנה האהובה עלי, על מי אני עובדת?
הזמנתי את המנה האהובה על הארי.
אני לא מאמינה שנייל גרם לי לעשות את זה, אם רק יכולתי לנתק לו באמצע הייתי מנתקת!
הייתה בי איזושהי מחשבה קטנטנה, על השיחות הסודיות עם נייל, שזה לא ילך כל כך טוב. אבל ניסיתי להרחיק אותה כמה שיותר רחוק, והנה היא חזרה.
אחרי שיצאתי מהמסעדה הבנתי שלא נייל, ולא מישהו אחר יחזיר אותי לאהבה שלא הייתה ושמה הארי.
לא קיבלתי ממנו כלום חוץ מכאב ראש וצלקות שעד עכשיו אני מנסה להסתיר.

"אני בבית!" צעקתי ונעלתי את הדלת, זורקת את השקית עם האוכל על הספה.
הרגשתי שיש מישהו בבית, אם אף אחד לא ידע עד כה- אני קימברלי ולי יש כוחות על.
ציחקקתי לעצמי והוצאתי את האוכל מהשקית, מניחה על השולחן ונכנסת לחדר להחליף בגדי- מה לעזאזל קורה פה?
בחיים שלי לא צרחתי ככה, הרגשתי משהו שאני לא יכולה לתאר, יותר גרוע מהתקף לב.
"היום יום הולדת- היום יום הולדת היום יום הולדת לקימברלי!" נייל עמד עם זר פרחים ענק ביחד עם הארי, והשאר שכבו לי על המיטה וברגע שנכנסתי הם קפצו ישר עליי,
-"את התכוונת להוריד כאן את הבגדים? מה היה קורה אם היינו מסתתרים?" לואי עזר לי לקום מהרצפה ביחד עם ליאם ונייל צחק,
"אתם, מה אתם עושים כאן? איך זה קרה?" לא הפסקתי לדבר, המילים פשוט לא הפסיקו לצאת לי מהפה, והבנים לא הפסיקו לדבר ולהסביר לי איך ולמה, בקושי שמעתי אותם, נייל דחף אותי אל מחוץ לחדר והכניס לי את הזר הגרנדיוזי לפרצוף,
"מה נראה לך שאתה עושה?" הנחתי את הזר באגרסיוביות על הרצפה, -"את באמת חשבת שאנחנו נחגוג לך שם? אז כמה שעות טיסה לכאן והכל מסודר, אל תדאגי הבאנו הכל אם אין לך כאן כלום. דרך אגב מזל טוב על הבית." הוא חיבק אותי בפתאומיות, מצאתי את עצמי בין זרועותיו וריח משגע שמגיע מהחולצה שלו, "אבל הארי…" לחשתי לעצמי, -"אמרת משהו?" הוא התנתק מהחיבוק, "לא." חיוך התפרש על פניי, אולי זה לא כזה גרוע, כמו שחשבתי שזה יהיה בהתחלה…

כולנו התיישבנו סביב השולחן החגיגי שהבנים ערכו בזמן שאני הייתי תקועה במקלחת,
הארי חייך אליי חיוך חושף גומות, הפעם הראשונה שהוא עשה משהו היום, -"נרים כוסית לכבוד החברה הכי מקסימה שיש!" נייל מזג לכולם וודקה חוץ ממני, -"אני לא שותה."
"ביום הולדת שלך את לא שותה?"
-"נו באמת קימברלי, זה ממש קצת." זאיין צחק, -"טוב, אבל קצת!"
הוא מילא את כל הכוסית, עד הסוף. וכולם הרימו את שלהם ללחיים, "לחיי קימברלי!" הארי צעק, "בררררר" נייל השמיע קול מצחיק וישר נגס במשהו, בזמן שכולם התחילו לאכול אני קירבתי את הכוסית אל הפה וניסיתי לא להתייחס לריח הנורא של האלכוהול, שתיתי את כל הכוסית והתחלתי לקפוץ, זה היה חריף, מאוד חריף.
-"קצת אה?" כולם צחקו, הבנים נדבקו אל השולחן עם החטיפים ואני הוצאתי את העוגות מהמקרר, ליאם התקרב אליי והתחיל לחתוך את העוגה לפרוסות, -"היי זה בסדר, אני יכולה להתמודד עם זה."
"לא הזמנת היום מישהו?" הוא לא עזב את הסכין והמשיך לחתוך, -"לא היה לי את מי הזמין." חייכתי אליו, הוא הוציא את הצלחות והניח כל פרוסה על צלחת, -"אני אלך להביא את הנרות." הוא נעלם לכמה דקות ואז חזר עם הנרות, מסדר אותן על העוגה השנייה, לקחתי לי צלוחית עם חטיפים וזללתי בזמן שליאם סידר את הנרות על העוגה, -"טוב קדימה חברים! תוציאו פלאפונים ומצלמות, קימי את מוכנה?"
"אבל אין לי משאלה מיוחדת."
-"מה זאת אומרת? לכל אחד יש איזה משהו." לואי צחק, "קדימה! ואחר כך נשתה עוד הפעם." זאיין מזג לכולם עוד כוסית.
הסתכלתי על הנרות, ואז על הלהקה הכי נערצת בעולם,
הבנים האלה שכל אחת הייתה מתה להיות איתם אפילו לשנייה, הם עמדו מולי, ביום ההולדת שלי, מחייכים אלי זה היה מטורף.
לא חשבתי שאי פעם דבר כזה יקרה לי, הסתכלתי על נייל שכל זה קרה בזכותו, טוב אני לא אגזים, לא הוא זה שהביא אותי לעולם אבל- הוא באמת מדהים, המשאלה שלי הייתה המשאלה הכי פשוטה בעולם, לא לאבד את אהוביי וקרוביי.
נשפתי חזק ובעזרת עוד כמה נשיפות קטנות מהצד כיבינו את כל הנרות, -"ועכשיו נשתה לחיים!" כולם הרימו את הכוסיות ואני עצרתי, -"רגע, אני רוצה להודות לכם על כל זה, בעיקר לנייל על כל העזרה, על להיות כזה בן אדם מקסים ואוהב, לזאיין זאיין שהכרתי לפני כמה שנים והוא עדיין אותו בן אדם מדהים, ליאם האהוב שהביא מזלג היישר מאטלנטה לניו יורק" הבנים הסתכלו על ליאם וצחקו, -"ללואי המצחיק והמדהים שאני הכי אוהבת, והארולד, מודה להארולד על היותך הארי." חייכתי חיוך קר אל הארי והרמנו ללחיים, ניסיתי כמה שיותר לא להראות להארי שאני רוצה לחזור אליו,
לא שהיו סימנים מהצד שלו שהוא רוצה לחזור. אני חייבת להפסיק לחשוב על זה, שתיתי בבת-אחת, נגסתי בעוגה כדי לא להרגיש את הטעם הנורא ואז העוגה עפה על פניי, מהצד של נייל, -"זה המזל טוב שלי!" הוא צעק, זאיין התקרב וליקק את הקרם מהאף שלי,
"היי לא להגזים." נייל זרק על זאיין במכוון ישר על התסרוקת המושלמת שלו,
-"הוא שתה כנראה יותר מדי." ליאם צחק ולקח לעצמו חתיכת עוגה, "איפה המוזיקה? איפה השירים?" לואי הדליק את הטלוויזיה על פול ווליום, זה היה מהשירים שאני לא אוהבת, מהרעשנים ביותר
טראנס, משהו שתמיד שנאתי בליבי.
-"תנמיך טיפה" ביקשתי מלואי והוא חטף את השלט מיידי, -"אל תנמיך, זה מושלם." הארי צעק, גונב אותי לריקוד, ידיו נגעו בידיי מדי פעם, לא היו מבטים מביכים, הוא התחיל להשתגע ולקפוץ מסביבי עד שנייל הגיע עם חתיכת עוגה, דוחף את הארי הצידה והארי נופל על הספה, האחרים עסוקים בלאכול את מה שיש ולרקוד בו זמנית, כנראה שיכורים משתי כוסיות של וודקה- אולי יותר?
נייל מרח עלי את העוגה וליקקתי את שפתיי, -"מגיע לך גם, קצת פה." זרקתי עליו את החלק שנשאר, הוא תפס במותניי, שפתייו בשנייה על הצוואר שלי, נרתעתי לאחור והוא הפסיק, בשנייה הראשונה הרגשתי שהחברות שלנו נהרסה. שפתיו עטפו את שפתיי בפתאומיות, האם אני עושה משהו שאני הולכת להצטער עליו?
והאם באמת הרגשות האלו קיימות? או שזו רק הוודקה שמשחקת אצלו?
-"הארי תפסיק!" צעקתי והתנתקתי מנייל, הארי התעורר בבום והסתכל עליי, עיניי עפו אל הרצפה במבוכה, לא יכולתי לתאר את מה שהרגשתי באותו הרגע.