סיפור ללא שם על וואן דיירקשן פרק 135 חדש!:)))

עוד התחלה חדשה, ועוד בן אדם התרחק ממני לתמיד.
אני לא מתכוונת לשבת ולא לעשות כלום, אני צריכה לשכוח ולעבור הלאה, כשהכי קשה צריך לרוץ ולעלות כמה שיותר למעלה, אם לא אתאמץ אני אנחת ואפול למטה, ואני לא רוצה לחזור לשם. בחיים.
עברו חודשים בלי ג'יין ובלי מי שהיה איתי בעבר, חוץ מההורים שלא הפסיקו להשגיח עלי, ולהזכיר לי כמה שאני נוראית,
הם אהבו אותי, זה היה די ברור, אבל בגלל העבר שלי. אני בעייתית. הם חושבים שאני אחזור לנקודה ההיא, הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה, זה לחזור לשם. לרגעים שלא ידעתי מה לעשות, שלא ידעתי איך מרגישים חיים.
אז למדתי, למדתי גם לחיות עם הבעיות, עם עצמי, ולמדתי בכללי, בבית הספר לאופנה. המטרה שלי היא להצליח, ואני יודעת שאני אגיע לשם, ושמישהו לא ידרדר אותי או ידרוך עליי בדיוק כמו שהארי עשה. אני לא אתן לאף אחד.
היום השיגרתי שלי הלך ישר וחלק, הייתי מדברת עם נייל כמה פעמים ביום בלי שאף אחד ידע, למדתי כמה שעות והייתי מגיעה הביתה לנוח.
היילי עברה לגור עם החבר החדש-ישן שלה, ואבא עזב לאפריקה בגלל העסק שפתח שם. נשארתי עם אמא שבקושי הייתי רואה, החיים שלי השתנו מקצה לקצה.
אם אהבתי את החיים העכשווים שלי?
אהבתי יותר מכל דבר אחר. אהבתי את ההרגשה שאני עושה משהו, שאני משנה דברים שאני לומדת דברים ולא נתקעת בעבר. וגם לפעמים כשרע, יש דברים טובים בזה. כי בכל מצב יש את הנורא ביותר.

-"פרויקט בית ספרי." האותיות היו גדולות וברורות בפתח הבית ספר עמד שלט שכתוב בו -"זוגות זוגות, להרשמה ולפרטים נוספים גשו למזכירות."
לקח לי כמה דקות לחשוב על מה מדובר, עמדתי ליד השלט, מתלבטת, להירשם או לא להירשם?
-"היי רוצה להירשם?"
הסתובבתי, הייתי צריכה להרים את ראשי כדי לראות מי עומד מאחוריי, הוא היה גבוה, ממני בהרבה, פחות או יותר כמו הארי. "אתה מדבר איתי?" בחיים לא ראיתי אותו בבית ספר, אני לא מדברת על איך שהוא נראה- אין על מה לדבר פה בכלל.
-"אם אני עומד מאחורייך מסתכל עלייך ושואל אותך אז כנראה כן. אני מדבר איתך."
הסתובבתי בחזרה לשלט, "מה עושים?"
-"פרויקט שמעת על זה פעם?" הוא ניסה להרגיז אותי.
"ואתה שמעת פעם על לא?" החזרתי לו ברכות, ונכנסתי לבניין.
ליד המזכירות עמדו מלא זוגות וגם מלא רעש, בנוסף להכל שמעתי גם מתלהבים מהפרויקט. "מי שינצח יזכה בכרטיס טיסה לטיימס סקוואר, מלון חמישה כוכבים והופעה של וואן-דיירקשן האגדיים." המזכירה צעקה כאשר ניסתה לצאת מהמזכירות, הרעש היה לא מהעולם הזה, כאילו היא הודיעה שהיום הם באים להופיע אצלנו בבית ספר. ואני הבנתי שאני מוותרת על ההופעה וגם על הפרויקט.

נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי, המורה נכנסה אחריי הוצאתי את הציוד ביחד עם כולם, -"כולם הגיעו?"
חמישה עשר תלמידים בכל כיתה. נראה שכולם הגיעו, -"יש פה מישהו שנרשם לפרויקט? זה שווה והפרס שווה."
"תספרי לי על זה, מישהו עצר אותי ושאל אם אני רוצה להירשם ביחד איתו."
-"מהכיתה שלנו?" המורה צחקה, "מישהו שאני לא מכירה."
-"התלמיד החדש."
"את בטח טועה או צוחקת עלי." בשנייה אחת כל העיניים עפו אל הדלת שנפתחה וחשפה את אותו אחד, -"איית'ן, התלמיד החדש הוא הבן שלי." הבנות ישר שמו לב אליו, הבנים פחות התלהבו, כמו תמיד.
-"אני בוחר איפה לשבת או שאת בוחרת בשבילי אמא?"
הבנות צחקו, ואותי זה לא הצחיק בכלל, הוצאתי את האייפון שלחתי לנייל הודעה וחיכיתי שיענה לי. "היי" הוא משך את הכיסא לאחורה והתיישב ליידי. הופתעתי, -"קימברלי, איית'ן." המורה הציגה אותי, -"לא אני התלמידה החדשה כאן המורה." התרחקתי ממנו, "אל תיהי ילדה קטנה."
התעלמתי ממנו, -"אל תחשבי ששחכתי שסירבת לי."
"אתה מת עליהם אה?" ניסיתי לעקוץ אותו, -"על מי את מדברת?"
"על וואן דיירקשן, אתה רוצה לזכות בפרויקט." לקחתי את הדברים שלי ועברתי לשולחן הריק, -"הוא מפריע לי."
"איית'ן!" המורה צעקה, זה די מצחיק לראות את כל ההצגה מהצד.

כל השיעור התבזבז, עוד ועוד הסברים על הפרויקט המעצבן.
בהפסקת האוכל רוב הבנות התיישבו על השולחן שלי לשעבר, וניסו להכיר את איית'ן, ציחקוקים ודיבורים דביקים שאני לא כל כך מתה עליהם.
יצאתי להפסקה עם קופסאת הקינוח שלי והתיישבתי על הספסל, רוח קרירה נשבה על פניי והשמש נעלמה לזמן מה
בדקתי את ההודעות אם נייל שלח לי בחזרה,
-"מה עושים שמעצבנים אותך?" זו הייתה ההודעה ששלחתי לנייל, "מתעלמים בעיקר, מי עיצבן אותך?" הוא השיב.
-"צחקתי איתך בלונדי!" שיקרתי לו והכנסתי את האייפון לכיס, מוציאה את הקינוח שלי, כדורי שוקולד מריר. כשלפתע מישהו החליט להבהיל אותי מאחורה בקול מטריד
הקופסא נפלה על הרצפה והלב שלי יצא מהמקום, -"לא התכוונתי להבהיל אותך!" זה היה איית'ן, למה אני לא מופתעת.
"אין מילים לתאר אותך, אין מילים אני נשבעת." הרמתי את הקופסא מהרצפה ואספתי את כדורי השוקולד כדי לזרוק לזבל, -"היי אני אפצה אותך, אני שמח שזה רק כדורי שוקולד ולא משהו יותר גרוע."
"הארוחה היחידה שלי." לא משהו, לא משהו בכלל.
-"בסדר אם כך אני מזמין אותך לארוחת ערב אצלנו."
"בסדר, ואני אומרת לא."
-"לא שאלתי, אמרתי." הוא הניח את ידו על הכתף שלי לשנייה ונכנס לבניין. זה הדבר האחרון שאני אעשה בחיים שלי.