סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 9:)))))))
"קים?" שמעתי את קולו של זאין, הוצאתי האנחה כזאת של אחרי בכי, נשענתי על הדלת והדמעות לא הפסיקו לצאת. "תפתחי לי" שמעתי שהוא נשען על הדלת, "קים אני יודע שאת שם"
"מה אתה רוצה?" אמרתי בקול מקוטע, הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. "את בוכה?! מה קרה תגידי לי עכשיו שם הוא מת היום!" הוא צעק, רק אם הוא היה מבין שהכל בגללו. הסתובבתי ויצאתי למרפסת, הוא המשיך לדפוק ולקרוא לי. פשוט התעלמתי, ואז קיבלתי הודעה-"איפה את מתוקה חיפשנו אותך וליאם אמר שאת הלכת, אנחנו בקניון. אוהבת אמא, תתקשרי אני דואגת"
אחרי שנרגעתי נכנסתי לחדר ופתחתי את הדלת,
הוא היה שם, הוא נרדם ליד הדלת, הסתכלתי עליו כמה שניות והתקופפתי.
"זאין?" העיניים שלו נצצו, הוא הסתכל עלי וקם. "למה עשית את זה?"
-"מה עשיתי?"
"את בכית ולא פתחת לי!" הוא צעק,
-"תפסיק לצעוק עלי."
"אני מצטער" הוא השפיל מבט.
-"לילה טוב.. לילה." באתי להיכנס לחדר אבל הוא עצר אותי ותפס לי את היד, הסתובבתי אליו והסתכלתי לתוך עיניו החומות. "ליאם סיפר לי"
-"ליאם סיפר לך מה?"
"שאת..שיש לך רגשות, כיאילו, הוא שם לב."
-"מה?!"
"את אוהבת אותו?"
-"את ליאם?!" משום מה התחלתי לצחוק, ורציתי לבכות באותו הזמן.
"לא אותי, ברור שאת ליאם" הוא הסתכל עלי במבט עצוב, ראיתי את זה דרך העיניים שלו. הוא מקנא? לא, רגע למה שיקנא? הוא הרי יוצא עם הדוגמנית הזאת, שיותר יפה מימני פי אלף. וכל כך רואים שהוא מעדיף אותה על פניי.
נכנסתי לחדר אחרי השיחה שלנו ונשכבתי על המיטה, בהיתי בתקרה וחשבתי על הלילה האחרון שלנו פה. בלונדון
סוף סוף חוזרים לשגרה, אין יותר זאין, אין יותר ליאם הארי, אין יותר פרי. אין יותר בכי,אכזבות,התאהבויות, חוזרים לחיים הרגילים. הנורמלים
אני לא זוכרת את עצמי בחיים הרגילים, הרמתי את הכרית, הרגשתי משהו חלק. הסתכלתי הצידה וראיתי תמונה שלי ושל זאין מחובקים, כשהוא מחייך ואני מנשקת אותו בלחי ואנחנו צוחקים, זה היה ביום הראשון כשהצטלמנו ליד המסעדה.
התמונה הזאת גרמה לי לצחוק, קירבתי אותה ללב שלי ועצמתי את עיניי.
"בוקר טוב קים, היום עוזבים" אמא התקרבה אלי והביאה לי נשיקה בלחי, יואו איזו בשורה משמחת! תודה אמא,
תגובות (1)
תמישכייי זה מאווד מעניין אותי אם זאין אוהב את קים או לאא *~*