סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 88:))

כשנכנסנו לאוטו נתקענו עם היילי באותו מושב, אני וג'וני ישבנו מכורבלים אחד ליד השני והוא ואבא דיברו על כל מני דברים, בגלל שהיה חשוך והדרך גם הייתה כמעט בלי אור חוץ מהפנסים של המכונית, הרגשתי בנוח לשכב על הרגליים של ג'וני, הוא שיחק לי בשיער ואני חייכתי לעצמי
-"אני רוצה להבין את שמת את העקבים שלי?" היילי הסתכלה על העקבים שלי והרימה גבה,
"נו אז מה?"
-"חוצפה!"
גילגלתי את עיניי וג'וני צחק בשקט, היא שמה את ראשה ועצמה את עינייה, וכך גם אמא. הדרך הייתה די ארוכה לאיטלקית, המסעדה הייתה בסוף העיר, התרוממתי טיפה, הייתי קרובה לפנים שלו והוא חייך אלי, זזנו ביחד עם המכונית, אחורה וקדימה
-"אני שמחה שאתה כאן איתי, אני המשפחה שלך." המשכתי לחייך אליו, חזרתי לשבת רגיל, דחוסה ביניהם, אולי באמת יצא משהו מהם? משהו שאני לא רוצה שיצא.
האייפון רטט והעיר את היילי, -"אני מצטערת." לחשתי לה,
זה היה הארי
הוא שלח לי הודעה -'אני מקווה שאתם נהנים.' והנה הקנאי חזר
-'אני אוהבת אותך אל תהיה טיפש' הוספתי סמיילי קורץ בסוף ושלחתי לו.
'אז מלצרים הם הטרנד החדש? סליחה הישן, גם אני הייתי מלצר אם חושבים על זה.'
-'אתה צוחק עלי תיזהר.'

-"זה הארי?" ג'וני הסתכל על האייפון, חייכתי אליו והנהנתי בלי להגיד כלום, הוא כבר יבין לבד שאני שמורה רק להארי…

נכנסנו לאיטלקית, האווירה הנעימה הזו, המוזיקה שעושה נעים באוזניים- המנגינה
התיישבנו וכל אחד הסתכל בתפריט שלו, חוץ ממני, העברתי עיניים על התפריט והנחתי אותו בחזרה על השולחן
-"ארטישוק עם נגיעות מיונז." ג'וני סגר את התפריט והסתכל עלי, אני חייגתי אל הארי
-"היי" אמרתי ושיחקתי עם התפריט שלי, אפילו תפריט עולה שם כסף.
"היי איך אתם? אני מקווה מאוד שאתם נהנהנים, אני לא רוצה להרגיש לבד בעולם"
-"הארי הכל בסדר?"
"בירה, חברים, בנות- יש יותר טוב מזה?"
-"נו הארי" צחקתי, הוא צוחק נכון?
"אין יותר טוב מזה, ואלכוהול, אני מרגיש בעננים!" שמעתי אותו צועק, -"אני מקווה שלא תעשה טעויות."
"אני לא מישהי שקוראים לה קימברלי, נכון? איך שאני זוכר קוראים לי הארי עדיין." הוא ניתק את השיחה, הנחתי את האייפון על השולחן -"אני רוצה קולה ואני אקח צ'יפס וסיגרים ממולאים בגבינה." דחפתי את התפריט והסתכלתי על הרצפה -"הכל בסדר?"
"הכל מעולה. לא יכול להיות טוב מזה. אני באמת שמחה שאתה כאן, והיילי פנויה אם אתה רוצה לדעת." הסתכלתי על ג'ונתן, בלי חיוכים, עם הפנים שלי עם כל הרגשות שכתובים על הפנים שלי, לא אכפת לי כבר אם רואים את זה שאני עצובה כבר מלא זמן כי יש לי חיים מפגרים, אני לא אוהבת לזייף.

אחרי הערב "המהנה" שלנו באיטלקית יצאנו סוף סוף החוצה. אוויר קר
אמא אבא והיילי נכנסו למכונית ואנחנו עמדנו בחוץ- כי אני ביקשתי
-"איך היה היום?"
"היה בסדר, אני ממש שמח."
-"יופי אני שמחה, אנחנו המשפחה שלך אם אתה צריך משהו, אנחנו כאן."
"אני שמח לשמוע אבל אני צריך לחזור עוד היום לניו יורק"
גירדתי את ראשי והסתכלתי עליו "אז אתה נוסע עכשיו לשדה תעופה?"
"כן" הוא פתח את הדלת של המכונית, נכנסתי והוא אחריי, כל הנסיעה חשבתי על דברים, על ההמשך של החיים.

ליווינו את ג'וני לשדה התעופה וחזרנו הביתה, היילי המשיכה לדבר איתו בפלאפון איך שאני שמעתי ואני ניסיתי להתקשר להארי, אבל הוא רק סינן
הייתי עושה את אותו הדבר
אבל הפעם אני לא מבינה מה אני עשיתי לא בסדר?