סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 79:))

אחרי כמה שעות חזרנו למלון, הייתי מותשת.
הכל חזר אל הארי כמו תמיד.
הוא לא יכל לעזוב אותי לשניה.
-"היי."
פתאום ג'וני צץ מאיפשהו, -"היי." אמרתי, אמא ואבא הלכו לצד השני של החדר שלהם,
"איך את?"
-"אני בסדר, היינו בקניון טיילנו קצת."
הוא חייך, פתחתי את הדלת ונכנסתי, ישר על המיטה, קוברת את פניי בתוך הכרית.
"זה לא נראה לי בסדר.." הוא אמר, סוגר את הדלת.
הוא התיישב על המיטה והסתכל עלי, -"תלכי אליו תדברי איתו."
-"וכשאני אומר תדברי איתו אני אומר תדברי איתו, כמו שאנחנו מדברים. לא בצעקות לא בריבים. הוא בטוח יבין אותך, אנחנו לא אוהבים שאתן צועקות. יותר מדי דרמה איך שאמא שלי אמרה." הוא הביט למטה, ואני רק בהיתי בו
כזה מסכן. -"רוצה לדבר על זה?"
"למה?… את תקשיבי?"
-"אחרים לא הקשיבו?" התקרבתי אליו, הוא הניד בראשו, "למי אכפת כשיש לך בעיות וצרות על הראש?"
-"אני כאן כדי לשמוע. לא אכפת לי מהבעיות שלי, אני אפתור אותן." שמתי את ידי על הברך שלו, הוא הרים אלי מבט והסתכל לי ישר לתוך עיניי, -"הם נהרגו. בתאונת דרכים" הוא המשיך להסתכל לי בעיניים
-"ברור שהיה לי קשה אבל התרגלתי, נהייתי עצמאי, מצאתי לעצמי עבודה, ובטח שאלת את עצמך או שלא- אם יש לי חברה אז הייתה לי, והיא זרקה אותי. כי היא הבינה שאני יותר מדי טוב, ויותר מדי טוב זה משעמם, אז היא פשוט בגדה בי, וזה לא לקח הרבה זמן היא גם הודתה. אבל ככה זה חיים אני חושב.."
-"וואו,"
"כן וואו, אני לא אבלבל לך את המוח מספיק מה יש לך עכשיו, אני אלך הביתה אני מת מעייפות." הוא לקח את עצמו וקם מהמיטה, מכניס ידיים לכיסים ומסתכל עלי, -"אם את צריכה משהו אני בטלפון." הוא הסתובב ופתח את הדלת, וישר נעלם

-"הלו?" זה היה מחסוי, הרגשתי שזה הארי, ידעתי שזה הוא.
"את צודקת, תמיד צדקת. אני הייתי- איך התנהגתי אלייך ככה? זאת אומרת, הייתי צריך להראות לך כבוד, לתת לך כבוד. במקום זה פגעתי בך ולא הרגשתי את זה.
אני נשבע לך באמא שלי שאם יקרה עוד הפעם משהו, או שאני אפגע בך בלי לשים לב תצעקי עלי פשוט תעירי אותי, אני כל כך אוהב אותך,
אני הפסקתי לספור כמה פעמים נתתי לו הזדמנות, אבל אני לא יכולה בלי לאהוב אותו
-"אני עשיתי טעות ואני צריך אותך ליידי." הוא עוד הפעם נשבר, מתחיל לבכות לי בטלפון, אני לא חושבת שהארי אי פעם יזייף בכי, הוא חזק, אף אחד לא יכל לשבור אותו, הפעם הוא נשבר כל כך מהר.

הדלת נפתחה קצת וראיתי את אמא בפתח.
-"אני אדבר איתך כבר, מתישהו." ניתקתי לו, -"אמא מה את עושה כאן?"
"מחר נגמר המסע שלנו בניו יורק."
-"מחר? למה מחר?"
"כי אמרנו שבאנו לכאן לארבעה ימים חמודה, דרך אגב עם מי דיברת? זה היה הארי?"
-"בקושי הספקתי לעשות כאן משהו, מה אני אגיד לג'ון?"
"תישארי איתו בקשר."
העברתי את שיערי מאחורי אוזניי והרמתי גבה, -"גם ככה לא היה לי כיף כאן." מלמלתי
-"זה היה הארי?"
"כן זה היה הארי. עכשיו אני רוצה לישון."
אני מצחיקה את עצמי, בחלומות אני ארדם עכשיו, זה לא יהיה כל כך קל. שום דבר לא יהיה קל כמו שחשבתי.

היום עבר כל כך מהר, בקושי ראיתי את ג'וני היום. אפילו לא התקשרתי אליו לשאול מה איתו, איזו מין חברה אני?
הגיעה הטיסה שלנו ולא היה לנו זמן בכלל להיפרד מג'ון, שלחתי לו סמס קצר וכיביתי את הפלאפון. עולה לטיסה שלי בחזרה הביתה, בחזרה להכל.

למה הייתי צריכה את הטיול העלוב הזה לניו יורק?
לא שינה לי כלום, חוץ מזה שפגשתי את ג'ון שמה אבל, הכל נהרס פתאום.
אני הורסת הכל, כל מקום וכל דבר שאני נוגעת, כזאת אני.

העברתי את הטיסה המשעממת הזו בלדבר עם ג'וני באייפון,
כל הזמן הזה אמא סימנה לי לכבות את האייפון אבל מי מקשיב לה?
אני צוחקת, עשיתי את עצמי כאילו אני מכבה אבל המשכנו לדבר, בזמן שהקברניט דיבר והודיע שאנחנו נוחתים עוד כמה דקות הארי שלח לי הודעה,
'אני רואה מכאן את המטוס שלך' הוא הוסיף לב בסוף ההודעה, הוא הגיע לשדה תעופה?

כל כך רציתי לראות אותו. כל כך לא זאת אומרת-

כשירדנו עברנו דרך שדה התעופה ועברנו את כל הבדיקות שלהם.
לא ראיתי את הארי, יכול להיות שהוא שיקר לי?
רגע איך הוא ידע שזה המטוס שלי?
אמא נכנסה לדיוטי פרי, אני נכנסתי אחריה, בקושי היו שם אנשים, היה די ריק, הלכתי לבשמים והתחלתי להתיז על עצמי, ואז הרגשתי יד גדולה מכסה את עיניי
-"מזהה?"
הקול הצרוד שלו לחש לי באוזן, פתחתי את העיניים וראיתי את הפנים של הארי, סנטימטרים ספורים מהפנים שלי.
השפתיים שלו היו קרובות לשלי ואני סובבתי את הראש בעדינות לצד השני,
למרות שרציתי את הנשיקה הזו כל כך, לא רציתי אותה באותו הזמן. רציתי לדבר איתו, קודם כל.
התחלתי להאיץ את ההליכה שלי בלי להגיד כלום, מחפשת את היציאה, הוא הלך אחריי, כמובן הוא היה יותר מהיר ממני ועצר אותי
-"היי אהובה."
"היי הארי, אנחנו צריכים לדבר."
-"בסדר, נדבר." הוא שילב את ידי בידו, משהו שלא חשבתי שהוא יעשה, היד החמה שלו חיממה את היד הקפואה שלי, אני מרגישה כאילו אני לא מכירה את ההארי הזה. ה"טיול" לניו יורק לא עשה לי טוב. הוא שינה הכל, אבל אני מאמינה שהוא יחזור לעצמו.

נכנסנו למכונית של הארי.
-"שלום הארי."
"שלום מר. סטון."
גילגלתי את עיניי, לא הקשבתי לשיחה, רק חשבתי על מה להגיד לו כשנגיע הביתה.