סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 55:)))

אחרי כמה דקות של שתיקה ומתח שמעתי את הדלת של ריילי נטרקת.

ניגבתי את הדמעות ופתחתי את הדלת, יצאתי מהחדר וראיתי מלמעלה את הארי ובראד עושים את דרכם למרתף.
היה ממש שקט, איכשהו שמעתי יללות של בכי
נעמדתי ליד הדלת של ריילי, חושבת מה יקרה אם הוא יפתח לי את הדלת. רק רציתי לראות שהכל בסדר איתו.
דפקתי על הדלת שלו כמה פעמים והוא פתח אותה בעצבים.
-"מה את רוצה?"
נכנסתי לחדר בלי לשאול אותו והתיישבתי על המיטה.
הוא הסתכל עלי במבט של 'מה את רוצה ממני?'
"רציתי לוודא שהכל בסדר איתך."
-"הכל בסדר איתי."
"למה אתה כזה?"
-"כזה מה?"
"לא חבורתי, אני לא עשיתי לך שום דבר רע. אז למה אתה רע אלי?"
-"ככה."
הוא לקח את הגיטרה שלו והתיישב בפינה של המיטה, -"את יכולה לצאת מהחדר?"
"אני מצטערת."
-"לכי להארי."
"למה לי?"
-"כי הוא עושה אותך שמחה."
התעלמתי מהמשפט הזה ויצאתי מהחדר,

איך הכל יכול להיות כל כך קשה? הכל התבלגן בחצי השעה הזאת.

"If we could only turn back time…" שמעתי את הארי שר מהמרתף. ירדתי למטה לחפש את ג'יי, הוא לא היה בבית בכלל. תהיתי לאן כבר הוא יכול ללכת,
ירדתי למרתף והסתכלתי על הארי ובראד, ריילי היה ממש חסר שם, אבל לא נתתי לזה להפריע לי.

הם סיימו לשיר והארי הניח את המיקרופון בצד, -"ואו"
"היי את פה, איך את מרגישה?" הוא התקרב אלי
-"יותר טוב.. איפה ג'יי?"
-"אממ.. הרחקנו אותו מהבית" צחק בראד, הסתכלתי עליו במבט רציני. -"הוא נסע בחזרה."
"מה?" "הוא לא אמר לי" מלמלתי לעצמי, -"הוא לא היה צריך להיות פה מההתחלה."
"הארולד תפסיק להיות רע."
-"אני לא רע אני אומר את האמת, זה לא המקום שלו להיות פה."
הוא שילב את ידי בידו בעודו עולה למעלה ובראד אחרינו.

-"בייב?" שמעתי את הארי מדבר בפלאפון,
-"בסדר אני אצא," הוא חייך והסתכל עלי במבט מאוהב,
-"גם אני אותך"
הארי ניתק את השיחה והניח את הפלאפון על השולחן, -"מי זה היה?" נגסתי בתפוח
"זאת אמלי, אני יוצא כדי לפגוש אותה."
-"בסדר"
"בואי איתי"
הוא לא נתן לי להשחיל מילה וכבר גרר אותי לבחוץ, נראיתי נורא. אני יודעת את זה, להארי לא היה נעים להגיד לי אבל אני יודעת שנראיתי נורא.

-"שמעתי אותך ואת בראד שרים את מומנטס. אז איך אתה מתכנן להיות זמר מפורסם?"
"לא יודע אני אנסה ללכת לאקס פקטור או משהו." הוא העביר יד בתלתליו.
-"בטח אתה תשכח אותי כשאתה תהיה מפורסם." מלמלתי בעצב והמשכתי ללכת.
"אני בחיים לא אשכח אותך." הוא תפס את ידי
-"זה קל לדבר. קשה לעשות, אתה תמצא בנות יותר טובות ממני כשתהיה מפורסם."
"אף אחד לא יותר טוב ממך בייב."
עמדתי לחבק אותו ואז ראיתי שהוא מביט קדימה, "אמלי" הוא הרפה את היד שלי והתחיל לרוץ אל הבחורה לפנינו.
התקדמתי בצעדים ממש קטנים, היא הייתה… איך להגיד, מהיפות.
השיער השטני הארוך זהר בחושך, אין פלא שהארי לא שם עלי. דבר אחד הפריע לי- היא הייתה טיפה מבוגרת.
אפשר להגיד שהיא עברה את העשרים.
"היי," היא חייכה חיוך שהקסים את הארי, מושכת את האוזניות שלה החוצה. "מה שלומך הארי?"
הרגשתי נורא כשהם התחבקו,
חיבוק שהיה אמור להיות שלי עכשיו. מצוין.
כאשר הסתובבתי וחזרתי לכיוון הבית הארי לא שם לב. הוא היה עסוק מדי בללכת לאיבוד בתוך העיניים הכחולות של אמלי.

"אתה לא תשכח אותי מה?"
מלמלתי כשהדמעות מתחילות לצרוב את עיניי.