סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 4:)

"הוא יכל לדרוס אותך!"
"לא ידעתי שהם יכולים לנסוע על המדרכה! תודה רבה לך!" צעקתי לו בחזרה,מתמלאת בוץ וחול ביחד. יותר נכון טובעת בתוך הבוץ.
"את כועסת עלי?!" הוא הסתכל עלי וניסה לעזור לי, הוא הושיט את ידו.
"אני מסדרת לבד." אמרתי בעצבים וקמתי, הרמתי את הפלאפון מהרצפה וניקיתי את עצמי מהחול, בכלל לא הסתכלתי על זאין, כעסתי עליו באותו הרגע- מצד אחד, יכולתי למות. מצד שני- זה לא עיניין אותי בכלל, הוא הפיל אותי וכולי עכשיו מלאה בבוץ וחול, הוא התקרב אלי ובקושי שמתי לב שמישהו מתקרב אלי. הוא הרים את סנטרי באמצעות האצבע שלו, והסתכל לתוך עיניי.
"אני מצטער, אני פשוט דאגתי לך ולא ידעתי מאיפה זה בא, בבקשה אל תכעסי." העיניים שלו היפנטו אותי. הקול העדין צימרמר אותי. מה אני כבר יכולה להגיד?

"כולה שריטה קטנה, אל תדאגי" אמרה אמא וסימנה לי לשבת על המיטה. היא הוציאה מחט עם אלכוהול. והוציאה לי את מה שהיה בתוך הרגל לאט לאט, זה כאב. מאוד. זאין החזיק לי את היד
"את יכולה ללחוץ לי על היד, זה בסדר" הוא אמר, זה היה די מטריד, לבסוף לחצתי לו על היד כי זה נורא כאב. היא חבשה לי את הרגל ויצאה מהחדר.
"אני מצטער." הוא התיישב על המיטה והסתכל עלי.
"זה בסדר, טוב אתה הולך?" שאלתי בתקווה שיגיד לא.
"כן אני אלך אם את רוצה."
הוא קם מהמיטה, וסגר את האור.

קמתי בבוקר הפוכה בגלל דפיקה בדלת. "מי זה?!" צעקתי והזזתי את הפוני שלי מהעיניים, "רום סרוויס." שמעתי קול מתבגר של בן. חייכתי לעצמי. הו! זה כבר בוקר טוב. הוא נשמע חתיך. קמתי מהמיטה מהר מסדרת את השיער, פתחתי את הדלת. ואו. פאקינג ואו.
"ה…היי" גמגמתי, "ה…היי, שלום!" את האמת גם הוא גימגם. הייתי מהופנטת.
"בוקר טוב!" צעק זאין בשמחה ונכנס לחדר. הוא עצר כשראה את הבחור ההוא עם הארוחת בוקר שלי והסתכל עלי במבט לא מבין. "מי זה?", "אממ.. זה שמביא את האוכל?" לרגע שחכתי איך קוראים לו. אוי טיפשה אני בכלל לא יודעת איך קוראים לו! הוא הסתובב חייך אלי חיוך מתוק ויצא מהחדר. "פאק"
"מה?"
"כלום, בא לך קצת?" הצעתי לו נאצ'וס בזמן שאני הולכת לשטוף פנים ולהתארגן. הוא הניד את ראשו לשלילה וחייך.

"ואי זה היה טעים!"
"אל תשקרי."