סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 36 חלק ב'-

אחרי חצי שעה הגעתי לתחנת הרכבת, התיישבתי על הספסל הקריר, לבדי כמו תמיד.
הוצאתי את הפלאפון כדי לבדוק אם יש לי קליטה, ונתקעתי ב230 הודעות 100 שיחות שלא נענו ו32 שיחות קוליות.

"ללחוץ או לא ללחוץ?" שאלתי את עצמי ולחצתי על שיחה קולית אחת מאת ג'יי. שיט.

-"אני לא יודע, איפה את נמצאת, רק שתדעי לך שאני דואג מאוד."
בטח מה, מה זה דואג. מת.
הוא לקח נשימה ארוכה, סתם בשביל הסצנה,
-"אני יודע שאת חושבת עכשיו שאני סתם עושה את כל זה, זה לא נכון, כל כך לא! אם רק היית יודעת מה עובר לי בראש, אם רק היית יודעת שאת לא לבד. יש לך אותי ואת היילי ואת ההורים שלך ואת זאיין והארי שנמצאים איתי כאן, המשטרה מנסה לאתר אותך, התקשרנו איזה מליון פעמים אבל את לא עונה, אני יודע! אני יודע שאת תשמעי את זה מתישהו, רק שתדעי שאמרתי להם שאני הולך לדבר איתך בחדר לבד כדי שאף אחד לא ישמע. אני פשוט, אוהב אותך. ואני משתגע מזה שאני אוכל לא לראות אותך יותר" שמעתי שהוא מתחיל לבכות, זה כזה פתטי. המשכתי לשמוע את ההקלטה, -"יש מצב שניפגש מתישהו מי יודע? אבל מה שבטוח שאנחנו לא ניפגש כאן. השוטרים הודיעו לנו שהם לא יוכלו לאתר אותך, אני מקווה שאת שומעת את זה עכשיו, ואני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, ואני לא יודע איך ההורים שלך ירגישו כשהם ישמעו את זה כי זה ממש ידאיג אותם, אני לא חושב שאהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותך," עצרתי את ההקלטה וניסיתי להבין, פחדתי להמשיך את ההקלטה, חשבתי על משהו שלילי ולא טוב באותה שניה. זה לא מצחיק. אחרי כמה שניות שמעתי לחישה -"אני החלטתי לעשות את זה." אחרי כמה שניות שמעתי ירייה, ואז מישהו נכנס לחדר ומתחיל לצרוח. ואז הבנתי שעשיתי טעות ענקית.

עיניי בשניה התמלאו בדמעות, הבנתי שזה הסוף.

עמדתי על מסילות הרכבת, אם מישהו היה שם היה יכול לראות ילדה, שנראית קצת פחות מנערה בת 17. עם עיניים ירוקות חומות, ושיער שטני. שחייה הולכים להיגמר תוך כמה שניות….

"אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך"
"ההורים שלך ירגישו"
"אני החלטתי לעשות את זה."
"יש מצב שניפגש מתישהו מי יודע?"
הקול שלו הדהד לי בראש, ואז שמעתי את הרכבת, כמה קילומטרים ממני.

"קימברלי!! קומי" ג'יי העיר אותי מהסיוט הנורא,
"אומיגאד מה קרה?" שאלתי בבהלה והסתכלתי עליו, "אתה בסדר"
"כן אני בדיוק חזרתי מהפארק קרה משהו?,"
קפצתי עליו בחיבוק -"אוח אלוהים אתה לא יודע מה חלמתי"
"אני מבין שזה היה סיוט"
-"הו תבטיח לי שאתה לא תפגע בי בבקשה אתה חשוב לי"
"לא, תבטיחי לי את שאת לא תפגעי בעצמך."
-"מבטיחה"
"גם אני"
התנתקנו וחייכנו אחד לשניה, -"אני חושבת… שאנחנו צריכים לקחת הפסקה"
"הפסקה?"
-"בגלל המעריצות שלכם."
"אוחח" הוא נאנח,
-"לא, לא אוח. הן שונאות אותי, הן שונאות אותי בגלל שאני איתך כל הזמן ואני מבינה אותן לגמרי תאמין לי, הייתי עושה את אותו הדבר,"
"מה:?"
-"מקנאה…"
"למה?"
-"כי, יש לי סיבות אוקיי?, נתראה כבר"

אחרי שיצאתי חשבתי על החלום הנוראי שראיתי, ואי זה הרגיש לי כל כך אמיתי. בכל מקרה זה לא ואני כל כך שמחה שזה לא. אני אפילו לא זוכרת מתי נרדמתי ואיפה,